הדיון נוגע לתמצית הקיום: האם להעדיף את הנצח או את הרגע

רבות כבר נכתב על כך שהצדדים בויכוח הישראלי לא אומרים את האמת. הצדדים מונעים מאידאולוגיה. אבל הם מתביישים לומר זאת. מי שמאמין שצריך לישב את ארץ ישראל יסביר מדוע זה יועיל לבטחון המדינה, ומי שסבור שאין לישב את ארץ ישראל יסביר למה זה נכון מדינית ודמוגרפית. הצדדים לא אוהבים לומר שזו אידאולוגיה.

אבל זו אידאולוגיה. זה ויכוח אידאולוגי שעוסק בלב האידאולוגיה הציונית. השאלה האם להחזיק בירושלים, בשכם ובחברון, היא שאלה עקרונית: האם שבנו לארץ אבותינו כדי להגשים את תפלות ותקווות ישראל שבכל הדורות, או שבאנו לכאן כדי לברוח מיהדותנו. מי שמאמין שבאנו לכאן כדי לברוח מיהדותנו, ימצא תירוצים בטחוניים ודמוגרפיים למה צריך לצאת משכם ומחברון. מי שמאמין שבאנו לכאן כי זו ארצנו, ימצא תירוצים בטחוניים למה צריך להשאר שם.

כבר שלשים שנה אנחנו לא אומרים שאנחנו בעד ארץ ישראל השלמה כי זו ארץ אבותינו ונחלת אלהינו. אנחנו מדברים על שיקולי בטחון. בכך גרמנו לעצמנו נזק הסברתי חמור. בעצם העובדה שאנחנו לא מזכירים את השיקול הערכי, אנחנו מלמדים את המערכת כולה שהשיקול הערכי איננו שיקול רלוונטי בדיון. הפקרנו את הזירה הערכית.

כאמור, הצדדים לא אומרים את האמת לגבי השיקולים שלהם. נימוקיהם מתחפשים לנימוקים בטחוניים.

בשבוע החולף נחשפנו שוב לתחפושת הזאת, בשני הקשרים אחרים: היהודים העולים להר הבית שואלים מדוע פוגעים בזכויותיהם, מדוע הם אינם מקבלים זכויות אדם כמו הרפורמים ברחבת הכתל וכמו מצעדי הסוטים למינם (כן, סוטים, זה מה שהם ואין לי כוונות להתנצל). מאידך, צועדי המצעדים שהוזכרו לעיל עומדים על זכויות האדם כל עוד זה נוגע לרפורמים או לצועדי הסטיה, וזכויות היהודים העולים להר הבית לא מעניינות אותם כלל. אלה וגם אלה מדברים בשם זכויות הפרט ורוממות חופש היחיד. אבל אלה וגם אלה לא מתעניינים בחופש הדעה וזכות הפרט. זכויות הפרט אינן מעניינות אותם כלל, אלא אם כן הן תומכות באידאולוגיה שגם הם תומכים בה. זכויות הפרט מעניינות את לוחמי זכויות הפרט, רק כאשר מדובר בפרט כזה שהם מעוניינים בהצלחתו. בקצור: זכויות הפרט לא באמת מעניינות את אף אחד מהצדדים בויכוח הזה. אלה וגם אלה מונעים, אבוי, מאידאולוגיה.

הבה נבחן את מאפייני האידאולוגיה של צועדי המצעדים האלה. יש כאן מהפכה רדיקלית ומהירה בנוסח "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". בעולם הישן היתה חשיבות גדולה להקמת משפחה. אדם בעולם הישן מוטרד לא רק ממה שיהיה בחייו, אלא בעיקר ממה שיהיה בעולם לאחר מותו. לאיש העולם הישן חשוב להעמיד דורות על דורות של צאצאים ולהבטיח את הנצח. לדידו, המשיכה המינית היא כלי. כלי שנועד להבטיח את העמדת הצאצאים ולסייע ליציבות המשפחה. המהפכן החדש מורד בכל זה. הוא לוחם למען זכותו של הפרט לממש את נטייתו המינית, תהיה אשר תהיה. הוא בז להעמדת צאצאים ומקדש מאד את ההנאה המינית והתאוה המינית. ההנאה חדלה להיות כלי והפכה למטרה בפני עצמה. טעות לחשוב שהויכוח הזה נוגע רק לאנשים שנולדו עם נטיה מינית לבני מינם. הויכוח נוגע לכל מי שנולד עם תאוה מינית, תהיה תאוותו אשר תהיה. התרבות המהפכנית יצרה אדם שרודף אחרי הנאות מיניות וההנאה המינית נמצאת במרכז הוויותו. אצל בני התרבות המהפכנית הזאת, משפחה היא דבר מאד לא יציב. העמדת הצאצאים הוא ערך שנדחק למקום נמוך מאד בסולם העדיפויות וזוכה לבוז מסוים, אבל הרחובות והעתונים מלאים תמונות של דוגמניות ושאר פיתויים. האיש אוכל לא מפני שהוא צריך, להפך, האכילה מזיקה לו. הוא אוכל כי התרבות והאוירה מלמדות אותו לאכול את האוכל הטעים והמזיק. האיש נמשך לנשים אחרות שלא תבוא שום תועלת מהמפגש איתן, אבל האוירה מרגילה אותו לרדוף אחריהן. ואם הוא נמשך לגברים – הוא יסטה גם אחריהם ויתגאה בכך. אצל אנשי התפישה הזאת ההנאה נעשתה מטרה בפני עצמה. התרבות העכשוית הפכה את ההנאה הרגעית לאקט אידאולוגי דתי. האדם פרי התרבות הזאת מוסת ללא הרף לחפש עוד ועוד הנאות. הוא לעולם לא יסתפק במה שיש לו. תמיד הוא ירדוף אחר התאוה. לכן, במקום ללמד את הלהט"בים להתאמץ ולהתגבר על תאוותיהם ולבנות משפחה בריאה ופוריה שתזכה לדורי דורות של נצח, החברה מעודדת אותם להשליך מנגד את הנצח, ולהתמכר ולהשתעבד לתאוה הרגעית. אבל לא רק את הלהט"בים. מבחינה זו – הכל הם להט"בים. גם הגברים שנמשכים לנשים מתרגלים שלא להתאמץ ולהחזיק את משפחתם יציבה, אלא לחפש כל העת הנאות נוספות. כאשר אדם כזה רואה אשה אחרת ומתאוה לה – התרבות לא מחנכת אותו להתגבר על תאוותו אלא להפך.

אצל אדם כזה עקר העולם הוא ההנאה הרגעית והאדם הפרטי בן הדור. אדם כזה לא מתיחס לשיקולים של נצח ושל רב-דוריות, וודאי שאינו יכול להאמין במי שהיה קים עוד לפני העולם ויהיה קים גם אחריו.

לעמת זאת התורה רואה את האדם כחלק מכלל גדול המהוה את ההסטוריה הנצחית.

לאור זאת, אפשר לומר שאחד המאפיינים המרכזיים בויכוח האידאולוגי העומד במרכז הדיון הוא השאלה האם פנינו אל הנצח או שפנינו אל הרגע. האם מטרת העולם היא ההנאה הרגעית של הפרט, או שהרגע והפרט הם כלים להעמיד דבר נצחי. אצל אלה ששואפים להחריב עד היסוד את העולם הישן, אין חשיבות למשפחה, לכלל, לעם. כל אלה נצרכים רק כל עוד הם משרתים את הנאתו של הפרט. לכן הם הולכים ומתפוררים. לא כן אצלנו. אנו מאמינים בנצח, לכן ההנאה הרגעית אינה אלא אמצעי להעמיד שושלת, משפחה ועם שיתקיימו לנצח. הרבה אחרי מותו של האדם הפרטי.

המאבק בין התרבויות אינו מאבק בין הלהט"בים לבעלי המשיכות הבריאות והנורמליות. הוא מאבק בין תרבויות והוא נוגע לכלל האוכלוסיה. אין מדובר כאן בשאלה כיצד יחיה האדם הפרטי. יש כאן ויכוח ציבורי בשאלה איך לעצב את האוירה הציבורית ואת השיח הציבורי. האם השיח ימשיך להתנהל סביב זכותנו לממש את תאוותנו, ואז ממילא תהיינה לנו יותר תאוות ופחות מוטיבציה להתגבר עליהן, וממילא האוירה הציבורית תיצור משפחה לא יציבה ואדם רודף תאוות. או, שהשיח והאוירה יהיו משפחתיים יותר ונצחיים יותר.

שני הצדדים אומרים שהם לוחמים למען זכותו של הפרט לחיות כהבנתו. שני הצדדים משקרים. השאלה היא הרבה יותר גדולה משאלת זכותו של הפרט לעצב את אורח חייו הפרטי. זוהי שאלה אידאולוגית של עיצוב האוירה הציבורית. רודפי הסטיות למיניהם לא נאבקים בשם זכויות הפרט. הם רוצים לשנות את אופיה הציבורי של המדינה. הם נאבקים בשם אידאולוגיה. בשם תרבות (אם אפשר לקרוא לכך תרבות).

שתי תפישות עולם נאבקו היום במרחב הציבורי הישראלי. תפישת העולם היהודית, הרואה לנגד עיניה את הנצח ואת הכלל, מול תפישת העולם המתמקדת בפרט ובהנאתו הרגעית.

יש כאן שתי תפישות עולם מנוגדות זו לזו. ולא נותר לי אלא לזעוק באזני קוראי את זעקתו של אליהו: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים"

נחזור למאבק על הר הבית. גם היהודים העולים להר הבית לא מבקשים את חופש הפולחן הפרטי שלהם. הם מבקשים את הקדושה שבמקום המקדש, הם מבקשים לזרז את בנייתו, והם מבקשים את זכויות עם ישראל במקום קדשו. הגיע הזמן לומר זאת. המאבק הוא לא על זכויות האדם. חבל להסתיר את האידאולוגיה האמתית שמאחורי המאבק. הסתרת האידאולוגיה  האמיתית פירושה הודאה בכך שהאידאולוגיה האמיתית לא רלוונטית.

בעיניהם של פעילי הר הבית, זכויותיהם ודאי נפגעות. בכל קנה מדה אפשרי. ועוד במיוחד לאור העובדה שפוגעים בזכויותיהם ההסטוריות. הערבים, חדשים מקרוב באו, השתלטו על מקום קדשנו. אבל כאמור לעיל: הצד הנגדי בויכוח מייצג את הגישה של "אכל ושתה כי מחר נמות". בן הגישה הזאת פשוט לא מבין על מה מדובר. למה שיהיו ליהודים זכויות בהר הבית? בגלל משהו שהיה לפני אלפים שנה? מבחינת פעילי הר הבית זה יותר קצר מהתעטשות, שהרי פניהם אל הנצח. אבל מבחינת הצד השני זה הרבה יותר עתיק מהפרהסטוריה. מבחינתם העולם התחיל ביום שבו הם נולדו ויסתיים כשהם ימותו. אחריהם המבול. מה שהיה כשהם נולדו זה המצב, וכדאי להשאיר אותו כפי שהוא למען השקט וההנאה.

כדי לשנות את המצב, צריך לומר בקול שאנו נאבקים על קדושת מקום המקדש ועל זכותנו הנצחית. לא כדאי לאמץ את מערכת הערכים וגבולות השיח שמכתיב הצד השני. אם אנחנו נאבקים רק על זכויות אדם – אנו מודים בכך שרק זכויות האדם רלוונטיות.

קלישאה ידועה אומרת שאפשר לרמות הרבה אנשים מעט זמן, ואפשר לרמות מעט אנשים הרבה זמן, אבל אי אפשר לרמות הרבה אנשים הרבה זמן. זוהי קלישאה יפה מאד אבל לא נכונה. האמת היא שככל שתצליח לרמות יותר אנשים, כך זה יחזיק יותר זמן. יתר על כן – אם נצליח לרמות הרבה אנשים שאנחנו נאבקים רק על זכויות אדם – בסוף גם אנחנו עלולים להאמין בכך. הגיע הזמן שנאמר בדיוק מה האידאולוגיה שלנו, לא נסתיר אותה ולא נתנצל עליה.