מחבר: ד"ר חנה קטן
אין מטבע אנושי אחד דומה לשכנו. כך כיוון אומן –העל, ריבונו של עולם, שנהיה מיוחדים כל אחד ואחד במערך שלם של תכונות ונתונים גופניים ורוחניים. וכך, בנושא העדין של חיי האישות, ההבדלים האנושיים באים לידי ביטוי משמעותי . והרי- החיבור האינטימי מכפל בתוכו גוף ונפש, רגש והגיון קשר נשמתי, עמוק וקרבה נפשית וגופנית עילאית עד שהיו לאחד.
במשפחה שבה היחס לגוף, הוא פשוט, 'זורם', צנוע אך לא מוסתר – יש סיכוי רב שבני הבית יגדלו בבריאות הנפש והרגש גם בנושא זה, וימצאו בהורים כתובת לתהיות ושאלות העולות מתוך סקרנות טבעית וזוקקות שיחה מלב אל לב. לא כך הדבר בבתים בהם ישנו קושי בהנגשה של עובדות החיים בצורה ישירה, טהורה, לא מתחמקת, ובמיוחד בצמתים של התבגרות הגופנית של הנער או הנערה. אצל הבת, ההתבגרות הגופנית יותר חדה ובולטת ,כשבמרכזה הופעת המחזור החודשי. אם היא מקבלת מרחב לשאלות שלה, והשיחה על שינויים הגופניים קולחת, ניתן לצפות שהיא תגדל להיות אשה, רעיה ,ואם בהתייחסות שלה לאינטימיות, שמקבלת את הנשיות שלה בשמחה, ובצורה בריאה, נעימה, 'וזורמת' , וכך גם מעניקה מתנות טובות למעגל המשפחתי.
במקרים בהם קיימת סגירות מוגזמת, חוסר בהירות, ובריחה מדיון בנושאים האינטימיים, האשה עלולה להגיע לחוסר סיפוק והנאה מהקשר הגופני ומכל מה שמתלווה אליו, או להתחמקות לא-מודעת מקיום ה'מצוה' בכל הזדמנות אפשרית. ישנן לא מעט זוגות בהן נמצא שהאיש מתבקש להשלים עם מציאות זוגית בה אין מגע גופני או חיי אישות, לאחר סיום שנות הפריון. כמה זה עצוב...
קיימת אמנם סתירה מובנית בין כללי הצניעות הנדרשים בחברה שומרת מצוות ובמשפחה שמקפידים בה על צניעות בדיבור ובמחשבה ובמעשה – לבין דיבור מפורש והדרכה נקודתית בנושאים האלו, שהצניעות יפה להם – כפשוטו. אך קיים שביל זהב שאינו 'בשמים', בו יוכלו ההורים להדריך את ילדיהם ולסייע להם לפסוע בנחת ובשלום במעבר מגיל הילדות לגיל ההתבגרות. מדובר במסע מורכב ער או הנערה מתבקשים לחפש השלמה בין המציאות הגופנית החדשה המתרקמת לבין הבשלות הרגשית לכך.
אחת השאלות שאין עליהם הסכמה גם בתוך המשפחות ה'תורניות' הוא הצורך\הלגיטימיות של הבעת חיבה גופנית בין הבעל והאשה לפני הילדים. במשפחות מסוימות לא יעלה על הדעת שהאב יראה סימני חיבה לפני הילדים, ולעומתם במשפחות אחרות זהו מעשה יומיומי ומובן מאליו. חמותי ז"ל סיפרה לי איך שפעם כשחזר בעלה,
ועוד- אחד מהמטופלים שלי סיפר על קושי בקשר האינטימי, וציין שלדעתו הוא חש חסרון בילדותו , כאשר לא חווה כל קשר גופני בין הוריו הצדיקים. והנה, נסיעה משפחתית ב'בין הזמנים' לצימר בצפון. שעת ללה מאוחרת. אבא נוהג, ואמא מנמנמת קלות לידו. ופתאום, הראש שלה נוגע קלות בכתף של אבא. איך הילד דאז התרגש! הוא נטר וייקר את הרגע הזהוב הזה בזיכרונו, כאות לאהבה שאכן יש בין ההורים, גם ברמה הגופנית, ורק היא מתחבאת . הוא עבר מסע לחיבור בריא לחיי אישות, והחליט שהוא ינסה לסלול דרך יותר בהירה ובריאה לילדיו.
מחווה של חיבה יכולה לשקף בצורה מעודנת לבני הבית את הקשר המיוחד בין ההורים. אולי יש בכך אף משום 'חיסון' מול מציאות שקיימת, מעת לעת, גם 'במשפחות הכי טובות', בה מבקרת המתיחות בין ההורים . מחווה הדדי של חיבה עשוי להרגיע את הילדים שבכל זאת 'הכול בסדר' , ובכך להסיר דאגה בקשר לשלמות הקשר בין אבא לאמא, שהוא הבסיס לביטחון של הילד. לא כך?