מחבר: ד"ר חנה קטן
ליל חורף אפלולי. טפטוף של גשמי ברכה. את הבית עזבתי בסערה מכורבלת במעיל פליז בלוי. אני טסה לפתוח את המקווה היישובי. השעה מאוחרת. דלת העץ הכבדה והמגולפת נטרקת פנימה, ואת מבטי לוכדים האריחים שבחדר ההמתנה שניכר עליהם שמזמן לא פגשו מטאטא. אני מדליקה את החימום, פושטת את המעיל, ניגשת לעמדת הרישום, ומגייסת כוחות של נתינה .וטוב שכך... כוחות אלו תעמודנה לעזרי בערב מיוחד במינו שמצפה לי...
שוש מדדה באיטיות, נתמכת במקלה האהוב, שמקושט באיורי הילדים היצירתיים. היא נעצרת פתאום, ואני מזנקת אליה עם כיסא עץ עליו כרית מפנקת. היא מתיישבת. זהו דבר יום ביומו אצל שוש. היא חולה במחלת הפרקינסון, ועוד לא מלאו לה ארבעים שנה! פרקינסון זו מחלה שפוגעת במערכת העצבים ובתפקוד המוטורי – נוקשות בפרקים, רעד בלתי רצוני, קשיי דיבור, ונכות מתקדמת, חשוכת מרפא. אצל שושי זה התחיל עם רעד קל, וחולשה לא מוסברת בידיים. השיא הגיע כשהגישה את המרק לשולחן בליל שבת, והקערה הרותחת נשמטה מידיה, ונשפכה על כתפה של חמותה היקרה, שהובלה עם אמבולנס לחדר המיון. שוש הסתגרה אז בחדרה במשך כל הארוחה, מתייפחת בבכי. למרות הפצרותיהם של בעלה ושל ילדיה, שניסו להרגיעה, ועל אף שהסלון היה מלא אורחים, לא היה עם מי לדבר. מה קרה לגופה שהוא בוגד בה?
במשך הזמן אובחנה כחולת פרקינסון, וההגבלה בתנועה הלכה וגברה. בימים כתיקונם היא מתנועעת עם קולנועית, אותו החנתה בכניסה למקווה בחניית הנכים. צריך להיזהר ששוש לא תחליק על אריחי הגרניט פורצלן הלא-כל-כך מצוחצחים. אני מתקרבת עם כיסא צמוד לחדרה, ומבקשת שהדלת תישאר קצת פתוחה. בזמן כניסתה למים הטהורים אגיש את ידי לשוש לעזרה, כדי שהירידה במדרגות תעבור בשלום... וגם אם הירידה תתקדם בעצלתיים, יש לי את כל הזמן שבעולם עבורה.
זהו רק נגיעה קלה, דגדוג בהוויה האצילית של הבלנית. היא פוגשת מידי חודש עשרות ומאות נשים, מפגש אינטימי מיוחד במינו, מפגש שזוקק המון רגישות, וסבלנות, וענווה, והכלה.
חסידה....מקרטעת על רגלה הימנית, כאשר גבס ענק עוטף את רגלה השמאלית... כבר חדשיים שלא טבלה, והמתח בבית גואה...חסידה היא אחות במקצועה , ואין ספור פעמים, נעזרנו בה- בתפירת סנטר שנפתח, חבישת ברך פצועה, החזרת מרפק שנקע למקומו, ומה לא? בתורנות לילה האחרונה שלה, עת שעזרה לסחוב חולה ביחד עם הסניטר, היא החליקה על הרצפה, שזה עתה שטפו . האורטופד של חסידה, איש ירא שמיים, התאים לה ,בחכמתו , גבס שניתן לפרק אותו, ולהחזיר אותו לאחר הטבילה...יש לה תור אליו בעוד שעה...
אניטה היא אישה מטופחת להפליא, עיניה הכחולות בורקות בחיוניות, שיניה הלבנות בוהקות. בדרך כלל היא עוטה כובע נוצה צבעוני וחליפה מחויטת מבד דמוי-עור מבריק. סיכמנו שנלך היום יחד לקונצרט, ובזמן המתאים אני לוחצת על פעמון ביתה, מחכה שתרד ונוכל לזוז. אני מניחה שתוך זמן קצר תתארגן, והנה חולפות דקות ארוכות... ארוכות... והיא לא מגיעה. גם צלצול בפעמון הדירה נשאר ללא מענה. אני דופקת קלות, ואז היא מזמינה אותי בשקט להיכנס לחדרה. מסתבר שהיא לא מצליחה לרכוס את רוכסן שבגבה - התנועה הזו קשה לה היום, והיא התביישה לקרוא לי. לאניטה יש סיפור של פיברומיאלגיה, מחלה שקופה, שבועטת ומשמיעה את קולה לאורך כל שרירי גופה של אניטה. הטיפול התרופתי בליריקה עוד לא נותן את אותותיו, כך שכל גופה אומר שירה, אך זהו סוד... ואני כעת הפכתי לאשת סודה.
שוב, נגיעה קלה. דגדוג בהוויה האצילית של הבלנית, מתוך מפגש אינטימי מיוחד.
אני מתבוננת בה - שפת הגוף שלה משדרת חשש. היא עדיין נמצאת בצלו של הניתוח לכריתת שד שעברה לפני חודש. קשה לה להסתכל במראה שממולה. האישה הזו שניצבת מולה במראה כל כך חסרה, ניטלה ממנה נשיותה האהובה. איך תתכונן לקשר אינטימי את האיש, אל מול גוף מעוות שזועק רק למסתור? ואז מגיעה שעת הכניסה למקווה. לפני הירידה למים הטהורים היא עוקבת אחר המבט שלי - האם אני אירתע מהמראה של גופה החסר? הטבילה מזמינה חשיפה גופנית שגוררת אחריה גם חשיפה נפשית. ברגע זה יורדות כל ההגנות, וזורמות הדמעות, ובשעה המסוגלת הזו היא תספר לי סיפור שלא סופר מעולם אף לקרובים ביותר, והנה אני אשת סודה... אני משתדלת לנצל את ההזדמנות שנפלה לחלקי לחבר אותה מחדש עם הגוף שלה כפי שהוא באווירה רגועה ותומכת. אנו יוצרות יחדיו חוויה מחברת, מצמיחה, בצל כאבי העבר וההווה.
חצות. כל עצמותיי תאמרנה שירה. הגשם מטפטף קלות על אבני השביל המתפתל. אני פוסעת לאט לתוך סלון הבית - שקט חרישי. העולם ישן, וליבי ער. זרם חם של סיפוק מזדחל לאורך כל נימי נפשי. טהור... טהור... טהור... קדושה אני מבקשת