מחבר: הרבנית חוה מנסבך - מנחת הורים וזוגיות
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך... והיה ברכה" (בראשית י"ב א-ג)
ובפרשה הבאה: "הָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כ"ב א)
ניסיונותיו המרובים של אברהם אבינו נקראים כסיפור מתח מתמשך.
בגיל 75 יוצא אבינו הראשון ל'טרק' שיוביל אותו ממקום מושבו אל הלא נודע, מן הסתם מתוך ידיעה ברורה שהגירה פוגעת באופן משמעותי במעמד ובכל מה שהאדם רכש לעצמו עד כה:
"לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים ממעטת פריה ורביה וממעטת את הממון וממעטת את השם (רש"י שם, בעקבות מדרש רבא)."
כלומר, יש פער מבני בין כל ההבטחות שה' מבטיח לאברהם, לבין המצב בו הוא מוצא את עצמו עם הציות למצוה לקום וללכת.
המשפחה שדרכה עם ישראל נוצר ומתגלה, קמה מתוך פרדוקס: אתה שואף להגיע למטרה, אבל מה שמאפשר את הצעידה לקראת מימוש המטרה הוא צעד לא הגיוני, לא טבעי, צעד שעומד לכאורה בסתירה לתכלית הנכספת. הדברים מגיעים לידי כך שבעל השפת אמת לפרשה מוצא שהעיקרון המאחד לכל עשרת הניסיונות שניסה ה' את אברהם הוא היותם מעשה שמעל לטבע, מעשים שמצריכים מאברהם אבינו להתעלות אל מעל טבעו.
למה דרוש פער כזה?
מה ה' משיג בכך שהוא מצווה על אברהם לצמוח דווקא ממקום של פער?
ננסה למצוא מענה לשאלה זו על בסיס רעיון של הפסיכולוג דונלד ויניקוט.
ויניקוט מנתח את צמיחת גרעין האישיות של האדם, כמבוסס על שני יסודות סותרים:
א. בימי חייו הראשונים, האדם חווה את עצמו ככל יכול, היות וכל משאלה שלו מתמלאת באופן מידי ומלא ע"י האם, המרוכזת בסיפוק צרכיו.
ב. עם חלוף הזמן קורה שהאם איננה פנויה לספק לתינוק דבר מה באופן מידי ועליו להמתין במצוקתו כמה דקות. לפעמים היא גם לא מבינה עד הסוף את מ הקושי שלו, או שאינה יכולה לעזור לו כלל (למשל כשמדובר בכאבי צמיחת שיניים).
החוויה הראשונה מטביעה בלב האדם את האופטימיות והעוצמה, תחושה שהכל אפשרי.
החוויה השנייה, ובעיקר הפער בינה לבין הראשונה, מחייבת את התינוק להבין שהוא יצור נפרד מהאם, הוא לא חלק ממנה, וכך הוא מגבש אסטרטגיות להתמודד בעצמו. (למשל: להעסיק את עצמו במשחק שתלוי על העריסה ברגע של שעמום).
המרחב שבין שתי החוויות הסותרות הוא המרחב המאפשר יוזמה ויצירה לאורך כל חיי האדם.
דווקא הפער הוא המאפשר יצירה וצמיחה.
בעשרת הניסיונות בהם הוא עמד, צמח אברהם אבינו להיות ענק. ככל שהפער עליו הוא דילג היה גדול יותר, כך הצמיחה שלו, ההשפעה שלו על העולם כולו בזמנו ולדורות, הייתה גדולה יותר.
הוא התבונן בפערים כמרחב מאפשר, וחוסנו גבר לאין שיעור.
קריאה בפרשות לך לך, וירא וחיי שרה מפגישה אותנו עם הפער הגדול – ועם הצמיחה הגדלה באופן מקביל לדילוג ולהתגברות על הפער.
פרשות אלה מכניסות אותנו לפרופורציות: מה אנו ואתגרי השעה שלנו מול האתגרים של אבות האומה?
פרשות אלה גם מזכירות לנו שאנו עתידים לצמוח, ללא כל ספק, מתוך חדר הכושר הלאומי הזה.
בתקופה שבה קיים עיסוק אינטנסיבי בפער שבין מאווי החיים האישיים שלנו לבין האמת ההלכתית שאנו מצווים בה, אנו נדרשים לחזק האחד את חברו, כל אחד והפערים שאיתם הוא מתמודד, ולומר זה לזה: לך לך! בסופו של דבר הליכה זו היא לך, עבורך, וכפי שפירש רש"י: "לך - להנאתך ולטובתך", לטובת העולם כולו. והיה ברכה.
כבניו של אברהם אבינו, המשפחה שממשיכה את דרכו, אנו לא נרתעים מפערים, אלא מבינים שהם יסוד הצמיחה שלנו.