משניים לזוג

פרשת "כי תצא" משופעת במצוות הקשורות לשמירה וליבוי האש הלוהטת שבין איש ואישה. פרשה זו מתחילה במצוות אשת יפת תואר שמניחה יסוד חשוב ביותר בהבנת מערכת היחסים בינו לבינה. במצווה זו מונח היסוד שיחסי אישות[1] הם יחסי אישות – בין איש ואשתו בלבד. נניח לרגע בצד את השאלה כיצד התורה מתירה לחייל לקיים יחסים עם שבויה. זו שאלה משמעותית, עסקו בה, ולא כאן.

בניגוד למעשי האונס המצויים בשדות הקרב של צבאות הגויים, היתר התורה לחייל לבוא אל השבויה מותנה בכך שיישאנה, ובכך הופכת מערכת היחסים בין החייל לשבויה למערכת יחסים, ולא למעשה רגעי הקושר גוף בגוף לצורך סיפוק תאווה מינית.[2] האמירה ברורה: באת אליה? תביא אותה אל ביתך! אין "גומרים הולכים". ואף שהחייל-בעל יכול לשלחה אחר כך, כמו כל אישה נשואה,[3] הרי ששילוחים אלו – כגירושי כל אישה הם, בגט וכתובה. אך לא ייתכן שייעשה מעשה אישות ובכך ייגמר העניין! אין כזה דבר לדלג מיד לקומה עשרים בבניין הזוגיות, לעמוד שם לרגע, ומשם לעזוב ולקפוץ חזרה לגובה פני הקרקע.

 

כך גם בהתייחסות התורנית למקרה אונס המופיעה בהמשך.[4] יש לציין שדין תורה כפשוטו לא שייך כיום למעשה (כיון שאין דנים דיני קנסות, וכן מכיוון שדין זה מתייחס לאונס ילדה או נערה מגיל שלוש עד שתים עשרה וחצי בלבד[5]), אולם אמירת התורה נותרת בעינה. 

האונס נערה רווקה, מחייבת אותו התורה בקנס כספי גדול.[6] דבר זה מובן, אולם התורה גם מצווה את האונס לשאת את אנוסתו, ללא יכולת לגרשה לעולם! כמובן שאין כאן כפיה על הנערה. היא יכולה למאן להינשא.[7] אך אם תעדיף להינשא לו[8] – מחויב האונס לשאתה. וכאן, בניגוד לחייל מתחילת הפרשה, אין אפשרות לגירושין.[9] ייתכן שהדבר נועד להרתיע גברים מפני יצירת קשר זוגי חד-צדדי.

מעבר לפן האחריות למעשים שיש כאן (הפוגע בנערה מחויב לדאוג לה), גם כאן ניצבת חדה וברורה האמירה: יצרת קשר? הקשר נמשך!

 

הרי גם להיפתח ולחשוף סוד אישי כמוס בפני בן אדם אחר, זה לא מעשה שעושים ומיד לאחריו מנתקים קשר. וכל שכן כאן. חשיפת הגוף לצורך מעשה האישות היא רק הביטוי החיצוני להתרחשות הפנימית, בה שני בני הזוג מתאחדים משניים לזוג.[10] [11] זוג זה לא אחד ועוד אחת. זוג זה הצמד, מהות אחת שמורכבת משניים.[12] זהו האדם השלם שנברא זכר ונקבה.[13]

ה' ברא את האדם וחוה כאחד, והפריד ביניהם בכדי שכל אחד מהצדדים יבוא לידי ביטוי מלא של חלקו בלא הפרעה וטשטוש מהצד השני.[14] [15] כמו שתילים הנשתלים במרחק זה מזה, או כתאומים הנשלחים כל אחד לכיתה אחרת. לאחר ששני החצאים משלימים את עצמם, הם שבים ומתאחדים למצבם הראשוני, וכעת בצורה מושלמת ומפותחת יותר.[16] [17]

לאחר שהשניים מצאו זה את זו, מתחיל מסע ארוך להתאחדות שני צדדי המטבע. אין קץ למסע זה, ויעדיו הם רק נקודות ציון על פני מסלול שאין בו די. להתאחד אחדות מוחלטת אין יכולת במאה ועשרים שנות קיום, אך כמה התקדמות ניתן לעשות בדרך לשם – זאת ביד בני הזוג להחליט. וגורם נכבד בהחלטה זו הינו ההבנה שמימוש-עצמי אינו רק מימוש-עצמי פרטני, אלא גם – ובעיקר – מימוש העצמיות הפנימית יותר המתרחש בהשלמת החצי את עצמו לאדם מאוחד. כל מימוש-עצמי פרטני הינו מִקסוּם של החצי, בעוד המימוש-העצמי בהקמת משפחה הינו מימוש הממד העליון והמהותי יותר של האדם.

כיצד נעשית התאחדות זו? מכיוון שנבראנו בגופים חומריים שלעולם יוותרו נפרדים אחד מהשני, ההתאחדות נעשית בעיקר בתחום הרוחני הפנימי – שאיפות יכולות, ואף רצוי שיתאחדו, ישמרו על גווניהן השונים וייצרו שלהבת אחת יפהפייה. אך האיחוד המלא מקיף את כל הרבדים, ומגיע עד הממד הגופני עד כמה שניתן. ההתייחסות למעשה האישות כמעשה פיזי גופני ותו לא, משמעותה ניתוק אותו מעשה מעיקרו ועיקורו מכל תוכנו. המתייחס למעשה זה כך, למעשה "הורג" אותו – מותירו כגוף ללא נשמה.[18]
מה גם, שההתייחסות לממד הגופני לבדו, מתרכזת בהנאה הגופנית של כל צד (המסופקת על ידי הצד השני). חיבור אמיתי אין כאן. הצד השני הוא אמצעי להנאה שלי. אין יחס אישי אליו. רק תפיסת יחסי האישות כחלק מהתחברות והתאחדות יכולה להביא ליחס אמיתי לבן הזוג במערכת היחסים.

 

ואף בחבר וחברה לא שומרי תורה ומצוות, שאצלם יחסי האישות הינם חלק מהקשר ולא מעשה בודד ומנותק – הרי שכל עוד לא החליטו בהחלטה מחייבת להיות לזוג (ההולך ומתאחד עד לרמה הפיזית), אין מקום למעשה זה.[19] בהבנה ראשונית של מעשה האישות – מעשה נעים המבטא קשר אישי עמוק – באם נתעלם מהאיסור ההלכתי, בהחלט מובן מדוע חבר וחברה יקיימו יחסים, אולם בהבנת עומק מעשה האישות, מובן מדוע הוא שייך רק בקשר הייחודי שבין איש ואשתו. ישמרו החבר והחברה את ממד העומק הזה לבני זוגם בעתיד, או שיהפכו מחברים לבני זוג.

האיחוד הזה שייך רק בין שני בני זוג. האדם אמנם היה צריך הפרדה מחוה בכדי שיוכל לדעת אותה, אבל רק משום שבשורשם ובמהותם הם אחד; רק הכרתו אותה כ"עצם מעצמיו ובשר מבשרו" אפשרה לו לדעתה. חיבור פיזי חיצוני היה לו עם כל החיות – קשר מסוים יש לאנושות עם כל הסובבים אותה – אבל קשר פנימי מלא, מהמח ועד לכל הגוף, שייך רק עם החצי השני של המהות המאוחדת.[20]

גם האהבה מגיעה משם. האהבה, הרצון לקשר, צצה בין שניים שבפנימיותם מחוברים, אך בממד חיצוני יותר, נפרדים. בשניהם מפעם הרצון לשוב ולהתחבר, לחזור למצבם הראשיתי. אהבת האדם את עצמו מתרחבת לחצי השני של ה"אני" הרחב יותר שלו.[21] גם אהבת אלוקים מגיעה מרצון הנשמה להתאחד עם מקורה. הנישואין, קשר הברית המחייב, הם המסגרת הטובה ביותר להופעת האהבה. המחויבות נובעת מכך שמדובר בשני חצאים מאוחדים במהותם.

בביטוי המוחשי של קשר הנישואין – מעשה הביאה – הזרע והביצית, טעונים בתמצית מהותם של שני חצאי האדם, נפגשים.[22] בהמשך, ילד המהווה סינתזה של הוריו, פרי אהבתם, הינו שיא האחדות הזו. האחד שהתפצל לשניים שב ומופיע באחד – שבא משניים, עם הניואנסים והמאפיינים הייחודיים של שניהם.

מכיוון שיחסי האישות הם שיא מקודש של חיבור האדם עם עצמו, בין הפן הזכרי לנקבי של המהות המאוחדת, ממילא כל מה שחוּצה לו, לא שייך לסיטואציה. לכן אסור לשמש בנוכחות זרים. ייתכן שגם האפילה בעת התשמיש קשורה לכך.

רווק מבוגר אמר פעם: "זה לא נורמלי שאדם בגילי מעולם לא התנסה בזה (=יחסי אישות)". נכון. כואב מאוד מאוד שהוא עוד לא מצא את חציו השני, ויחד עם זאת – הוצאת מעשה קדוש ואינטימי זה מרשות היחיד (על שני חצאיה) לרשות הרבים (הכוללת אנשים רבים, גם אם כרגע מדובר באחד מהם) היא מעשה אשר לא ייעשה. אם זה לא ייוותר בין האדם לעצמו, מה כן?

 

חותם בתוך חותם

מעשה החיבור הינו קשר של השפעה. האיש נותן באישה משהו משלו. זהו חלק ממימושם העצמי. ה"זָכר", מגמתו להותיר זֵכר, רושם, להתגבר (בצורה לא נכונה, מגמה זו מובילה לשתלטנות). בצד השני של המטבע, ה"נקבה", מלשון נקב, בעלת פתיחות והתמסרות לקבל את אותו רושם[23] (בצורה לא מדויקת, תכונה זו מופיעה בריצוי).[24]

מעשה האישות הוא מעשה פיזי שעוטף בתוכו השפעה פנימית. יחד עם זרעו, האיש מטביע באשתו גם רושם פנימי שנותר חקוק בה (וייתכן שמתבטא בקשר הנפשי של האישה לאיש עמו קיימה יחסים, בהשפעת הורמון האוקסיטוצין, הקושר גם בינה לבין תינוקה, שמשהו ממנה חי בתוכו). רצון נוגע ברצון.[25]

גם מצד זה יחסי אישות שייכים רק בבני זוג. אם נשוב לחבר והחברה – האם תרצה הבחורה שיטביע בה לנצח את חותמו אדם שאינו אישהּ? הרושם שמותיר מעשה זה, ממשיך איתה, עם כל המשמעות. וכשיבוא בעלה, היא כבר לא תהיה לגמרי שלו (מבלי לדבר על כך שהשפעת הביכורים הקריטית, ניתנה לאחר...[26]).[27]

לסיום, מעשה האישות קושר בין האיש לאשתו, אך גם מחבר אותם לדור הבא. בימינו ניתק הקשר המחייב בין מעשה האישות להולדת ילדים, לשני הכיוונים. יש בכך לעתים ברכה, ויש עתים שלא. ייתכן שעומק חטא האכילה מעץ הדעת ללא אכילה מעץ החיים היא האפשור של מעשה אישות[28] מבלי להביא חיים לעולם. בלשון חז"ל, מעשה האישות נקרא "תשמיש המיטה".[29] שני בני הזוג משמשים, כמו משרתים, את "מיטתם" – ביטוי המסמל את כוח ההולדה.[30] מעשה האישות אינו רק מרכיב בקשר הזוגי, אלא גם בקשר המשפחתי. מעבר למחויבות בני הזוג זה לזו, יש להם גם סוג של מחויבות לילדיהם שרק הם יוכלו להחיות.[31] האם ייוולדו ילדים? זו בידי שמיים. האם יאפשרו ההורים את לידתם? זו בידם. ובהביאם חיים לעולם, יתרבו בהם החיים.

 

[1] בניגוד לשם במקורות החילוניים למעשה החיבור בין איש ואישה, "יחסי מין" (יחסים בין שניים משני מינים שונים – דבר שכיום, גם הוא כבר לא מובן מאליו), השם במקורות התורניים הינו "יחסי אישות", ולא בכדי. הטעם לשם זה מבואר בגוף המאמר.

[2] במקרה שלנו, של אחד הצדדים, אך הבעיה המהותית קיימת גם כשזה המניע והיעד היחיד של שני הצדדים.

[3] יש לשים לב לחילוק הפעלים: תחילה "וְחָשַׁקְתָּ בָהּ", ולבסוף "אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ". החשק, הדחף הראשוני חולף, ואין במקומו רצון עמוק, חפץ פנימי לחיות עם אותה אישה. בדומה ובחדות גבוהה יותר מההתאהבות והאהבה הקיימים בין בני זוג.

[4] מבחינת היחס לנאנסת, בהמשילה את הנאנסת לנרצח, מבהירה התורה שכל האשמה רובצת על האונס השפל לבדו.
אמנם מצאנו (ראו רש"י דברים כב, כג ד"ה ומצאה) יחס ביקורתי על הימצאות הנערה במקומות מועדים לפגיעה (בהתאם למציאות הנהוגה באותו זמן ומקום), אולם יש לחלק בין ההימצאות במקום המאפשר פגיעה לבין האחריות על הפגיעה, המוטלת אך ורק על הפוגע.

[5] רמב"ם הל' נערה בתולה א, ח.

[6] כמובן שיש בכך פן של עונש, אך גם היבט של "שלא יהא חוטא נשכר": אם במקרה של יצירת קשר נישואין היה עליו להתחייב בסכום כזה ("מוהר הבתולות", שמות כב, טז, עיין כתובות כט, ב), לא ייתכן שיחסוך לעצמו סכום זה בפוגעו בנערה תמימה.

[7] רמב"ם הל' נערה בתולה א, ג.

[8] מכיוון שבכך יש לה בית מובטח, בעוד שגברים אחרים אולי לא יחפצו לשאת אנוסה. אכן, סברה זו היתה שייכת יותר בימי קדם. כמו כן, לעתים האונס אינו גבר זר, אלא אדם שיש לו קשר מסוים לנאנסת, ובזמן מסוים בא עליה בעל כרחה. ודאי שיש בכך טראומה, אולם במקרה כזה שיש קשר מסוים ביניהם, ייתכן שתיאות להינשא לו.

[9] אמנם גם בשבויה, "תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" – אסור להתעמר או למכור אותה (דברים כא, יד). באנוסה, מילים אלו מהוות נימוק לאיסור לשלחה (דברים כב, כט).

[10] זו המשמעות המילולית הפשוטה של המונח 'זיווג'.

[11] עצה למתאווה תאווה גופנית לאישה: שיחשוב: 'האם אני רוצה להיות אחד עמה?'

[12] בזוהר הקדוש יש התייחסות לבני הזוג כשני חצאים המתאחדים. אמנם אין מדובר בשני חצאים המרכיבים יחידה אחת, אלא בשני פרטים המרכיבים צוות זוגי.

[13] בראשית ה, ב: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם... וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם".

[14] כך ודאי ביחס לחוה, ומסתבר שגם ביחס לאדם (ואולי עצם ההבחנה בכל צד בעומדו בפני עצמו, היא המבוקש). וצריך לראות זאת בהקבלה לדוד ולרעיה העליונים, ועיין מאמר "למהלך האידיאות בישראל".

[15] קשרי חברות בין המינים בגיל הנעורים מוּעדים לבעיה זו – בשלב המיועד בעיקרו לבניית הקומה האישית, יצירת מערכת קשרים המפנה אנרגיות חיים ומוטיבציות כלפי חוץ, באה על חשבון התכווננות על פי הפנים.

[16] ייתכן שגם איסור הנידה יתבאר כך: בימי נידתה, האישה נמצאת בשלב הבנייה האישית מחדש, ורק לאחר מכן היא שבה ומתחברת לבעלה בבניית הקומה הזוגית.

[17] השלמה זו היא המושכת בן מין אחד לבן המין השני. דבר זה מתאים לשיטת אימגו הגורסת שהאדם מחפש לבת זוגו את מי שתמלא את החוסר הבסיסי שלו. כשמוצא והחוסרים מתמלאים, מאושר. וכשלא, סובל. בזוגיות אין אמצע. או "שכינה ביניהם" או "אש אוכלתן" (גמרא סוטה ב, א).

[18] עיקר הזיווג מצד האיש, ששורשו אדם שנוצר מעפר, הוא החיבור הפיזי, בעוד שלאישה, ששורשה חוה שנוצרה מיצור בעל נשמה, חשוב בעיקר הקשר הנפשי. שני הצדדים מרכיבים קשר שלם. לכן למעשה החיבור קודמים דברי ריצוי וחיבה.

[19] בעיניי יש בכך גם "גזילה" מסויימת מבעלה לעתיד של אותה חברה, ולא משנה האם הוא עצמו נשמר ממערכות יחסים עד אז או לא.

[20] בממד עמוק יותר, האדם במעשיו משליך על מעשה האלוקים. "ה' צִלך" (תהלים קכא, ה), כצל הנע על פי תנועת האדם. במעשה התשמיש יש היבט של השפעת האיש לאישה. בהקבלה קוסמולוגית, מעשה זה משליך גם על השפעת אלוקים לבריאה. אדם המשפיע כראוי לאשתו, גורם להשפעה חיובית של אלוקים לעולם. אדם המשפיע לאישה אחרת, גורם להשפעה בעייתית מאוד משמים לארץ.

[21] במצבים מפותחים יותר, היא מתרחבת לכל הסובבים אותו, העם, האנושות והבריאה כולה (עיין מידות ראי"ה, אהבה).

[22] בהוצאת זרע לבטלה, הצד הזכרי נשאר ללא צד נקבי משלים. מונצח מצב של "גבר רווק". ייתכן שלצד ניתוק תאוות החיבור בין המינים וכוח ההולדה עצמו מתכליתם, יש בכך היבט נוסף על מעשה זה.

[23] כמובן שיש נשים שהותירו חותם עמוק בזיכרון ההיסטוריה האנושית. אין הכוונה כאן ביחס האדם לעולם אלא ביחס הפנימי במערכת הזוגית. גם שם יש היבטים בהם האישה משפיעה על בעלה, ובאותם היבטים היא העומדת במשבצת ה"זכר" והוא ה"נקבה" – פנים אלו נמצאים בכל יצור במינונים ואופנים שונים.

[24] ייתכן שביטוי נפשי לכך נמצא בעובדה שבאישיות הגברית, מרכז הכובד נמצא באדם עצמו. בנשית, הוא נמצא חוצה לה – בבעל, במשפחה, בילדים. היא חווה את מימושה דרך חיבורה אליהם, מסירותה והענקתה להם (הדבר קשור לדימויי השמש והירח). הנטייה לבחון את עצמנו לאור תגובות האחרים, היא נטייה נקבית. הזכר עושה מה שהוא חושב מבלי לשקול זאת לאור תגובות הסביבה.

[25] ראו זוהר הקדוש פר' משפטים, צט, ב.

[26] ראו סנהדרין כב, ב.

[27] הדבר חריף יותר בקשר בין שני גברים או שתי נשים – שתי בעיות הפכיות. איני נוגע כרגע בשאלה מה יעשו אנשים הנוטים לבני מינם, אלא רק במשמעות מעשה האישות והשלכותיו.

שני בני אדם מאותו מין, יכולה אהבה לפרוח ביניהם, אולם אם הקשר הזוגי הוא קשר של השלמה של שני חצאי אדם, הרי שאיך ייווצר אדם שלם משני חצאים זכריים או נקביים?
העניין רחב ומצריך מאמר בפני עצמו, אך נאמרהו בקצרה: נמשיל את האיש והאישה לראש צוות תכנון וראש צוות ביצוע. צוות התכנון מעביר את האמירה שלו לצוות הביצוע, שמוסיף את הגוון שלו ומוציא את הדברים לפועל.

בקשר בין שני גברים, לכל אחד מהם יש את הרושם שלו. ראש צוות תכנון שייכנס לתחומו של ראש צוות תכנון אחר, ככל יוצר המתערב ביצירתו של אחר, יהרוס הכל. זו תהיה פגיעה בראש המתערב, בראש שמתערבים בעבודתו, וכמובן בעבודה עצמה. שום דבר לא יוכל לצאת כך לפועל. זו דוגמה קהה ביותר ביחס לנמשל החריף.

בצד השני, קשר בין שתי נשים יותיר אותן לעולם חסרות. אם את מקומו של צוות התכנון ימלא צוות ביצוע אחר, הכל יישאר תקוע. אין הנעה. הן יכולות להיות חברות נפש, אך יסוד מזין חיוני, הן מעולם לא יקבלו. חסר להן את האיש שלהן. אישה, כמה שתהיה גברית, לא תהיה זכר.

[28] בתורה מתואר שהאדם ידע את חוה לאחר שאכלו מעץ הדעת.

[29] למשל: בברכות יח, א.

[30] ראו ויקרא רבה לו, ה: "יעקב מיטתו שלמה, כל בניו צדיקים". וראו גם מועד קטן טו, ב.

[31] זו אולי כוונת דברי הרמב"ם (הל' אישות טו, א) המחייב לשמש בכל עונה עד שתקויים מצוות "פרו ורבו".