תאריך: ערב פסח תשפב מחבר: הרבנית חוה (מנסבך) כוכב, חברת ארגון 'בוחרים במשפחה'
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה.
בראשי, כהורה, ארבעה קולות. במבט מתבונן עלי כהורה, ובמבט מתבונן על בני.
אחד רשע. לרוב, הקול הראשון שעולה, כאשר אנו מקשיבים לליבנו, הוא הקול השלילי:
הם רעים! אין להם תקווה וסיכוי, הם לא מחונכים, אין להם תכונות בסיסיות של טוב.
הווריאציה הכואבת האחרת של הרשע, עוסקת בעצמי כהורה:
אני רע. אני הורה לא מחנך, אני לא דוגמא אישית, אין לי די סבלנות, ידע, יכולת, רצון....
העצה היחידה בשלב הזה היא: "הקהה את שיניו". כי אם לא אקהה את שיניו, אשאר במחשבה ש"מה העבודה הזאת"? למה בכלל לחנך, אם אין מי שיתחנך ואין מי שיחנך?
למחוק לחלוטין את הקול הזה לא כדאי. קול מושתק משאיר אחריו תסיסה כואבת ומסוכנת. אז נקשיב לו, ונקהה אותו.
אם נהיה אמיצים, אם נמשיך להאזין ללב, נמצא שם את הקול הבא, קולו של התם.
"מה זאת?" מה קורה בבית שלי? איך אני אמור להתמודד? אולי המשימה הנוכחית גדולה עלי?
"בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים"
המציאות המורכבת הזו, איננה עומדת לבחירתנו.
אלה החיים/הילדים/היכולות/התקופה. בחוזק יד ה' נתן לנו את הזכות והחובה.
יתר על כן: אם יש בנו כח להאזין עוד, יעלה גם קולו המושתק וההמום של זה שאינו יודע לשאול. של ההורה, שבתקופה מורכבת כמו תקופתנו, בימים עמוסים, אפילו אינו מצליח להגדיר מה האתגרים ומה השאלות הרלוונטיות....
"בעבור זה עשה ה' לי", אני לא נמצא בתפקיד הזה במקרה. ה' עשה עמי חסד, ה' הטיל עלי משימה כבדה ומורכבת, ויש לבורא את הכלים לבחור לילדים אותי כהורה הכי מדויק לצמיחה שלהם, על כל חסרונותיי.
כאשר הקשבתי לשלושת הקולות הללו, ונתתי להם מקום לתפקיד בחיי, פיניתי אפשרות לשים לב גם לקולות המיטיבים, לקולות התבונה.
אני מצליח לשמוע את הקול הבא, החכם, ששואל: "מה ה...חוקים והמשפטים...אשר ציווה ה'?" מה עלי לעשות?
זו שאלה נבונה, פרקטית, שמפנה מקום ללמוד, להתבונן, שמשאירה מקום לתובנות נוספות, שיאפשרו לנו להיות משפחה איכותית יותר ויותר, באותם הכוחות.
ההקשבה מאפשרת התבוננות, הכלה, למידה ושיפור.
חג שמח!