מחבר: הרב עזריאל אריאל
"ותתן אותה לאברם אישה..." [לך לך]
אוהל שרה ואוהל רבקה [חיי שרה]
בין יצחק לרבקה [תולדות]
"כך עונים את המעוקות?!" [ויצא]
בזכותה של רחל [ויצא; לתשעה באב]
"משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה" (זוגיות במגילת אסתר) [לפורים]
אתגרים קשים הועמדו בפני חיי המשפחה של אברהם אבינו ושרה אשתו, כמה וכמה פעמים במהלך הפרשה. ואנו, נבקש להלך בעקבות אבותינו הגדולים וללמוד מקצות דרכיהם בחלק קטן מסיפור אחד.
"ושרי אשת אברם לא ילדה לו". בן שמונים וחמש הוא אברהם אבינו. בת שבעים וחמש היא שרה אמנו, ועדיין לא נפקדו בילדים. ניתן להניח כי מועקה היתה באוויר, במיוחד כאשר לא ניתן היה לדעת באותם הימים היכן הוא מוקד הבעיה, אם אברהם הוא גבר עקר או שמא שרה עקרה היא. מטבעם של דברים, היה מקום להתפתחות של האשמות סמויות בין בני הזוג. אולם כאן לוקחת שרה על עצמה את כל האחריות. "ושרי אשת אברם לא ילדה לו". אמנם יודעים אנו ששרה, אשתו של אברהם היא, אולם כאן חוזרת על כך התורה פעם נוספת. היא "אשת אברם", שתפקידה ללדת לו, והיא הרואה את עצמה כמי שאינה ממלאת את חובתה לבעלה. "ותאמר שרי אל אברם: הנה נא עצרני ה' מלדת". לא 'עצר אותנו' - בלשון רבים, כי אם "עצרני" – בלשון יחיד, אישי.
מה חשב אברהם על כך לפני פנייתה של שרה? האם רצה לקחת אשה אחרת על פניה אלא שלא העז מחשש לתגובתה הקשה של אשתו? דומה כי ניתן לעמוד על כך מתוך תגובותיו. תגובתו הראשונה – מאופקת היא: "וישמע אברם לקול שרי". במקומות רבים בתורה עומד הנצי"ב על ההבדל שבין "לשמוע בקול" לבין "לשמוע לקול". "לשמוע בקול" – פירושו להפנים ולהזדהות, בעוד ש"לשמוע לקול" – פירושו לציית מבלי לחוש הזדהות עם הדברים. בפרשת גירוש ישמעאל, למשל, אומר הקב"ה לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה". אל תסתפק בציות עיוור להוראתה ותבצע את הגירוש כמי שכפאו שד והוא רק "ממלא פקודה". עליך להבין את הצדק שבדבריה ולגרש את ישמעאל מתוך הזדהות מלאה, למרות הקושי שיש בדבר. כאן, לעומת זאת, אברהם אינו מזדהה עם מה שהוא עושה. הוא שומע "לקול שרי" ולא 'בקולה'. הרי הוא דומה לאדם הראשון בגן עדן אשר אמר אליו הקב"ה: "כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ" - מתוך ציות ולא מתוך הסכמה פנימית. גם בהמשך, נדרשת שרה לאקטיביות יתירה. "ותיקח שרי אשת אברם את הגר... ותתן אותה לאברם..." – שלא מיהר אברהם לדבר עד שלקחה שרי ונתנה בחיקו (רמב"ן).
מתוך כך מובן ביטוי נוסף בפנייתה של שרה אל אברהם, שאף הוא מנוסח בנימה אישית: "בוא נא אל שפחתי, אולי איבנה ממנה". לא 'ניבנה שנינו ממנה' – בלשון רבים – היא אומרת, וודאי שאינה מנסה לפתות את אברהם בטענת 'תיבנה אתה ממנה', כי אם "איבנה" – אני – "ממנה".
הכנסת אשה נוספת לבית – קושי גדול יש בה. אברהם, כפי שראינו, אינו רוצה בכך, ולא רק מפני שאינו רוצה לפגוע בשרה, אלא מפני שרוצה לשמור על שלמות ביתו – שלו ושל שרה אשתו. שרה עצמה אינה מנסה להתחבא מאחרי נימוקים של תועלת לאברהם. היא מדברת גלויות על הצורך האישי שלה, וזהו הדבר היחיד שיש בכוחו לשכנע את אברהם לעשות את מה שלא רצה בו מלכתחילה.
"כי אף על פי שאברם מתאווה מאד לבנים, לא עשה כן בלא רשות שרי, וגם עתה לא נתכוון שייבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה; אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתיבנה ממנה" (רמב"ן).
אותה שלמות של אהבה ואחווה, שלום ורעות בין אברהם אבינו לשרה אמנו, בולטת בפסוקי התורה על ידי בחזרה משולשת – ומיותרת לכאורה – על אותו ביטוי בהטיות שונות: "ושרי אשת אברם לא ילדה לו... ותקח שרי אשת אברם את הגר... ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה".
מה זה אומר לכל זוג הנדרש להתמודד עם מציאות מורכבת?
"ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו". ביטוי זה – 'האוהלה' – מופיע בפרשה הקודמת גם ביחס לשרה: "וימהר אברהם האוהלה אל שרה...". חז"ל, במדרש רבה, משווים בין שני האוהלים. כל זמן שהיתה שרה אמנו חיה, התרחשו דברים מיוחדים באוהל שלה. כשמתה – פסקו אותם דברים. ומשהגיעה רבקה אל האוהל – חזרו.
ארבעה דברים מיוחדים נכתבו במדרש ביחס לאוהל שרה ורבקה: ענן היה קשור על פתח האוהל, ברכה היתה שרויה בעיסה, נר היה דולק מערב שבת לערב שבת ודלתות האוהל פתוחות היו לרווחה.
מתוך אותם ארבעה דברים, מביא רש"י רק שלושה: הענן, העיסה והנר. המהר"ל מפראג עומד על כך ששלושה דברים אלו מציינים את שלוש המצוות המיוחדות לכל אשה מישראל. הענן – המבטא את השראת השכינה – מבטא את קדושתו של הבית היהודי, על ידי השמירה על טהרת המשפחה. האחריות על שמירת הלכות הנדה מוטלת על האשה, כפי שנאמר בתורה: "וספרה לה". הברכה השרויה בעיסה קשורה למצוה השניה שזכו בו הנשים בישראל: הפרשת החלה. והנר הדולק מערב שבת מערב שבת הוא מצוות הדלקת הנרות בשבת. קשר הדוק יש בין דברים אלו של רש"י לבין המשנה במסכת שבת, האומרת: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר". שלושת אלה הם היוצרים את אווירת הקדושה בבית היהודי.
אך המהר"ל תמה מאד על רש"י: מדוע השמיט את הדבר הרביעי: שהיו דלתות האוהל פתוחות לרווחה? האם הצורך להתאים את המדרש למשנה מצדיק "לשפץ" את המדרש? האם ייתכן לראות את הבית היהודי ללא הכנסת אורחים וגמילות חסדים? האם מידה זו, של הכנסת אורחים, אינה מידה מרכזית ביותר המאפיינת את נשות ישראל ומהווה חלק בלתי נפרד מן הבית היהודי?
לא נותר לנו אלא לקבל את תשובתו של בעל "לבוש האורה". הוא מסביר שרש"י, הנאמן לפשוטו של מקרא, לא יכול היה להביא את המאפיין הזה כפירוש לפסוק. מתי נאמר פסוק זה "ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו"? – עוד לפני הנישואין. רק בהמשכו של הפסוק נאמר: "ויקח את את רבקה (=קידושין) ותהי לו לאשה (=נישואין) ויאהבה". את כל המאפיינים הקודמים - שמירת הלכות נדה (שבימי קדם הקפידו עליה גם רווקות), הפרשת חלה והדלקת הנר, שהביאו לענן קשור על האוהל, לברכה בעיסה ולנר דלוק במשך כל ימות השבוע – יכולה היתה רבקה לקיים גם טרם נישואיה ליצחק. אבל כיצד יכולה היתה לקיים הכנסת אורחים כל עוד אינה בעלת הבית? עם כל רצונה הטוב להכניס אורחים כאברהם ושרה, לא רצתה לעשות זאת על חשבונם של אחרים...
עובד סוציאלי, אילו היה קורא את פרשת השבוע בעיניו המקצועיות, חזקה עליו שהיה מבקש לשלוח את יצחק ורבקה לטיפול זוגי דחוף. ואכן מבט ראשוני מראה לנו משפחה הסובלת מקשיים גדולים בתקשורת שבין שני בני הזוג. לאורך כל הפרשה, אין אנו מוצאים שיחות בין יצחק לרבקה. יוצא מן הכלל הוא משפט אחד, הנאמר בסוף הפרשה, והרי הוא מעיד על הכלל כולו. שם אומרת רבקה ליצחק: "קצתי בחיי מפני בנות חת; אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ, למה לי חיים?". פנייה זו – הרי אינה האמת! רק פסוק אחד לפני כן, מדברת רבקה עם יעקב על כך שעליו ללכת לפדן ארם מפני שעשו רוצה להורגו, וכאן היא משתמשת בנימוק אחר לחלוטין! מדוע לא סיפרה ליצחק על מזימותיו של עשו?
את "בעיות התקשורת" הללו, רואים אנו גם לפני כן. יצחק אוהב את עשו, אשר רימה אותו וצד אותו באמרי פיו. רבקה, לעומת זאת, אוהבת את יעקב, התם ויושב האוהלים. האם ההורים לא שוחחו ביניהם מעולם על כך? מדוע נמנעה רבקה מלספר ליצחק על מעלליו של עשו בנו? ומדוע שלחה רבקה את יעקב להתחפש לעשו, במקום לגשת אל יצחק ולהסביר לו שדווקא יעקב הוא הראוי לברכות. האמת היא – שאפשר לראות את הבעיות הללו עוד בתחילת הפרשה. תפילתו של יצחק להיפקד בבנים היא "לנוכח אשתו" – מולה, ולא עמה. וכאשר הבנים מתרוצצים בקרבה, אין היא פונה אל יצחק אלא בוחרת לפנות את הקב"ה בדרך משלה, "ותלך לדרוש את ה'", אצל שם בן נח או אצל אברהם. גם מערכת יחסי הממון ביניהם לא היתה "זורמת", אלא פורמלית משהו. "כך כתב לה יצחק בכתובתה, ליטול שני גדיי עזים בכל יום".
לכאורה – נתק מושלם קיים בין שני בני הזוג. אולם כל זאת – במבט שטחי. מבט מעמיק יותר יגלה יחס אחר לחלוטין ביניהם. אחד הזוגות היחידים בתנ"ך שמסופר בפירוש על האהבה ששררה בתוכו – לא רק ברגעי ההיכרות אלא גם לאחר הנישואין – הוא יצחק ורבקה. "ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה ויאהבה". עתירתו-תפילתו של יצחק לנוכח אשתו, לא עליו היתה, כי אם עליה: "כי עקרה היא". ועל כן, כאשר נעתר ה' לתפילתו, נאמר: "ותהר רבקה אשתו". בהמשך, רואה אבימלך את יצחק "מצחק את רבקה אשתו". קשה לומר שאבימלך ראה אותם בשעת מעשים שהצנעה והכיסוי יפים להם. פרשנים רבים מסבירים שראה ביניהם יחס של אהבה, שאינו מאפיין את הקשרים שבין אח לאחותו אלא בין איש לאשתו. "ענייני צחוק המיוחדים לאשה, ולא נפל ספק אולי מצחק עם אחותו" (נצי"ב). גם לאחר שגילה יצחק כי יעקב "גנב" את הברכות, ומן הסתם יכול היה להניח מי עומד מאחרי מעשה זה – לא הטיח שום ביטוי של כעס כלפי אשתו, ולהפך, קיבל עליו את הדין. בעוד שמצאנו ביטויי כעס בין שרה לאברהם ("חמסי עליך") ובין רחל ליעקב ("הבה לי בנים... ויחר אף יעקב ברחל"), לא מצאנו מעולם ביטויים כאלה בין רבקה ליצחק. מהו, אם כן, פשרה של אותה מערכת יחסים מורכבת?
תשובה אחת לכך נותן הנצי"ב בפרשת חיי שרה, כאשר הוא מבאר את נפילתה של רבקה מעל הגמל בשעה שראתה את יצחק:
ומאז והלאה נקבע בלִבה פחד ממנו, ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם או שינוי דעה לא בושו לדבר רתת לפניהם; מה שאין כן רבקה. וכל זה הקדמה להסיפור שיבוא בפרשת תולדות, שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות, ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת כי עשו רק ציד בפיו, וכן בשעת הברכות...
על כך נוסיף נופך משלנו, המבקש להשלים את התמונה. כאשר רבקה הולכת "לדרוש את ה'" – נאמר: "ויאמר ה' לה: שני גויים בבטנך... ורב יעבוד צעיר". מודגש כי תשובת ה' היתה "לה", ורק לה; כאשר היא נדרשת לשמור את הדבר בסוד מפני יצחק אישה. שנים ארוכות הולכת רבקה עם הסוד הגדול בתוכה, כאשר היא מנועה לחלוטין מלגלותו לבעלה (שלא כבמשפחה נורמלית, בה הסודות היחידים המותרים בין בני הזוג הם מתנות ומסיבות הפתעה...). התנהגותם של יצחק ורבקה בענין זה – כולה סובבת סביב סוד זה, שהם אינם יכולים לדבר עליו בגלוי. אצל כל זוג אחר, היה סוד נורא כזה מעיב על כל מערכת הקשרים, ומביא ל"פיצוץ" נורא. אצל יצחק ורבקה – זה לא קרה. דרכה של רבקה היא להביא את יצחק בדרכי עקיפין אל המסקנות המתבקשות מן הנבואה שקיבלה, אולם מבלי לגלות לו את הסוד ואף מבלי להפר את שלום הבית. "איזוהי אשה כשרה שבנשים – שעושה [את] רצון בעלה".
דו-שיח קשה שומעים אנו בין יעקב לבין אשתו האהובה, רחל. עקרה היא רחל. רואה היא את אחותה יולדת בנים בזה אחר זה, ועיניה רואות וכלות. בזעקה פונה היא אל יעקב אישה: "הבה לי בנים". ואף מאיימת: "ואם אין, מתה אנוכי". מצפים היינו לראות את יעקב אבינו מרגיע את אשתו (כאלקנה בשעתו, אשר אמר לאשתו העקרה: "למה תבכי ולמה ירע לבבך?...") או מבטיח להתפלל למענה (כיצחק אביו). אך לא זו היתה תגובתו. חרה אפו בבקשתה של אשתו. והוא אומר לה: "התחת א-להים אני אשר מנע ממך פרי בטן?!". מה מסתתר מאחרי ויכוח זה?
ושאלה נוספת נשאלת: מה אירע בין יעקב לרחל במשך כל אותן שנים בהן לאה יולדת ליעקב בן אחר בן תוך הכרזה כי "הפעם יאהבני אישי"? כיצד לא הבין יעקב שאשתו האהובה נמצאת במצוקה ובמועקה? ומדוע לא פנה ביוזמתו אל הקב"ה וביקש ממנו שגם רחל תלד כמו לאה, כפי שנהג יצחק אביו? - על שאלות אלה ננסה לענות בעקבות דברי בעל 'עקידת יצחק'.
שני היבטים מרכזיים יש באישיותה ובתפקידה של כל אשה במשפחתה: היבט אחד הוא היותה אשה לאישה. "לזאת ייקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת". תפקידה הוא להיות רעיה נאמנה, אוהבת ואהובה לאיש אשר נישאה לו. ההיבט השני הוא היותה אם לילדיה. "ויקרא אדם את שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי". בחיי המשפחה של כל אשה ניתן לראות את שני הצדדים גם יחד, כאשר הם שלובים זה בזה ומשלימים זה את זה.
לא כך ראה יעקב אבינו את הדברים. אהבתו היתה נתונה לרחל. הוא ראה בה – בראש ובראשונה – את היותה רעיה. משנגזר עליו לשאת גם את לאה, סבור היה כי חלוקת תפקידים תהיה ביניהן: רחל – רעיה לאישה, ולאה – אם לילדיהם. על כן לא ראה בעיה בכך שרחל חשוכת בנים. כמו אלקנה בזמנו, שאמר לחנה: "הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים", כך חשב יעקב אבינו בלבו ביחס לרחל.
אולם לא כך נראו הדברים בעיניהן של שתי האחיות. שתיהן סברו כי לא ניתן להפריד בין שני הייעודים. לאה מתפללת פעם אחר פעם כי הילדים שהיא יולדת ליעקב יביאו לכך שיאהב אותה גם כרעייתו ולא יראה בה רק אם לילדיו. רחל, שאמנם זכתה להיות רעיה ליעקב, לא הסתפקה בכך וביקשה להיות גם אם. ברור היה לה שאין טעם לחייה אם לא תזכה גם לאימהות.
ומעניין הדבר, שבתהפוכות החיים התחלפו התפקידים. דווקא לאה, אם הבנים, זכתה להיקבר כרעיה ליד יעקב אישה. ודווקא רחל אמנו, היא שזכתה להיקבר בדרכם של גולי ירושלים, ולהיות: "רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו". והיא זאת שזכתה לקבל את הבשורה: "ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם".
יעקב, על פי השקפתו, אמר לה: "התחת א-להים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן?!", הרי תפקידך הוא להיות רעיה ולא אם! אולם הבנתה של רחל, כי יעקב אישה אינו חש במצוקתה ואינו מבין ללבה, אך הגבירה את כאבה והביאה אותה לידי התפרצות קשה.
תגובתו הקשה של יעקב לא באה בשל אי הנעימות שהרגיש בדבריה של רחל. לא סגנונה הבוטה והמאשים הוא שטרד את מנוחתו, אלא משמעותה של דרישתה. בקשתה של רחל, בנוסח מיוחד באה. לא תפילה ביקשה מיעקב, שיתפלל עליה כיצחק אביו, אלא תוצאה: "הבה לי בנים!". תפילתו של צדיק, לפי פנייתה של רחל, הרי היא משנה את המציאות בהבל פה, כאילו היתה קמֵע או מעשה כשפים. ממילא היא אולטימטיבית. אין בה נכונות לקבל תשובה שלילית: "אם אין – מתה אנוכי".
צרמו הדברים לאוזניו של יעקב. הן לא זו היא דרכה של תפילה! לא מעשה כשפים יש בה, המכחיש פמליה של מעלה ו"מכריח" את רבונו של עולם לשנות את רצונו. עיקרה של התפילה הוא השינוי החל בנפשו של המתפלל עצמו, בהיותו מבטא את התלות המוחלטת שהוא חש כלפי רבונו של עולם. על כן צריך האדם להתפלל קודם כל בעצמו, ורק אחר כך לפנות לאחרים. על כן צריך האדם להיות מוכן לקבל כל תשובה מאת ה', אם לטוב ואם למוטב... לא כך היתה בקשתה של רחל. ועל כן כעס עליה יעקב, והחזיר אליה את התביעה. "אשר מנע ממך פרי בטן". התיקון הנדרש הוא אצלך. את צריכה להשתנות ולהתפלל כדי להיפקד.
אכן צדק יעקב אבינו בתוכנה של תשובתו. אך אדם הנמצא במצוקה, זקוק לתשובה בסגנון אחר. ועל כן אמרו עליו חז"ל בביקורת: "כך עונים את המעוקות?!".
מתחים בין אחים – לחם חוקנו הם לאורכו של כל ספר בראשית. החל מקין והבל, המשך ביצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, וכלה ביוסף ואחיו. כפי הנראה, זהו טבעו של אדם וזוהי דרכו של עולם. פעמים שהדבר מגיע עד כדי רצח (קין) או ניסיון לרצח (אחי יוסף, עשו, ואולי אף ישמעאל) ופעמים שהדבר מגיע רק עד כדי גירוש מן הבית (ישמעאל, יוסף). מקרה אחד בכל ספר בראשית הוא סיפורן של רחל ולאה – אשר הניגוד ביניהן הביא דווקא ליצירה משותפת בבית אחד. מטבעו של אדם ומדרכו של עולם, היה מקרה זה אמור לגרום ל"פיצוץ" היותר גדול. וכי יכולים אנו לתאר את תחושתה של נערה הממתינה שבע שנים בכליון עיניים לם בחיר לבה, ומוצאת את אחותה עומדת תחת החופה במקומה, תוך שימוש בדרכי תרמית?
סיפורה של רחל נחשף לאחר למעלה מאלף שנים, בשעה בה חרבה ירושלים. חז"ל (פתיחתא לאיכה רבה, סי' כד) מספרים לנו על אבות האומה אשר באו לפני הקב"ה לבקש רחמים על העם. המדרש מספר על אברהם ועל יצחק, על יעקב ועל משה, אשר כל אחד בא בבכייה ובתחנונים לפני הקב"ה. אברהם ויצחק מספרים על מסירותם לשם ה' במעשה העקידה. יעקב ומשה מספרים על מסירותם לגידולו ולקיומו של העם. אך בקשתם נדחית על הסף. אין בכל זכויותיהם כדי לכפר על חטאו של העם ולהביא לגאולתו. ואז מספר המדרש:
"באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה, ואמרה: ריבונו של עולם! גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי. והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה; ולערב חלפו (=החליפו) אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שהיא סבור שהיא רחל; ולא עוד, אלא שנכנסתי תחת המיטה שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה, והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי; וגמלתי חסד עמה, ולא קינאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה".
לאחר שרחל מספרת את סיפורה המזעזע, פונה היא אל הקב"ה בתביעה שלא קל להבינה:
"ומה אני – שאני בשר ודם, עפר ואפר – לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה; ואתה מלך חי וקיים, רחמן, מפני מה קינאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?".
ואכן, "מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".
לא פשוטה היא טענתה של רחל. האם הוויתור הכביר שוויתרה לאחותה אמורה לתת לגיטימציה לעבודה זרה? האם הקב"ה אמור מעתה ועד עולם להשאיר מקום לרוע ולרשע הכרוכים בה, רק בשל מעשיה של רחל?
שתי תשובות הן, וקומה על קומה הן בנויות. התשובה האחת תאמר כי מדרש זה, אף שעל חורבן הבית הראשון הוא מדבר, מבקש הוא לרמוז על חורבנו של הבית השני. בית ראשון חרב בשל עבודה זרה. בית שני – בשל שנאת חינם. השונא – רק לו מקום בעולם. השנוא – אחת דינו להידחות לחלוטין. התנהגותה של רחל בארה להראות שאפשר לנהוג גם ההיפך. בעולמה הרחב של רחל יש מקום גם לאחותה; ולא רק בעולמה הגדול, אלא גם בביתה הפרטי פנימה. רחל אמנו היא זו שהניחה את היסוד המוסרי לגאולה מן החורבן שבא בשנאת חינם (הסבר זה שמעתי מפיו של אהוביה טבנקין).
המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק לד), כדרכו, חושף רובד הרבה יותר עמוק, המחזיר אותנו אל ימי חורבנו של הבית הראשון. עולמו של הקב"ה – אשר הוא "אחד ואין יחיד כייחודו" – מן הראוי כי יהיה עולם של אחדות, עולם של אחידות, עולם ללא סתירות, ניגודים ומחלוקות. ואכן כך יהיה לעתיד לבוא, "ביום ההוא" אשר בו "יהיה ה' אחד ושמו אחד". אולם הדרך אל אותו עולם אידיאלי עוברת דרך עולם של שניוּת, עולם מלא ניגודים מנטליים וחילוקי דעות חריפים. גם בית ישראל נבנה באותה הדרך: שתי אמהות ולא אחת (ולאחר מכן ארבע), שנים עשר שבטים המתגוששים זה בזה, שתי ממלכות (ישראל ויהודה) ועוד ועוד ניגודים קשים המלווים את עמנו לאורך כל ההיסטוריה שלו.
פעילותה של רחל למען לאה אחותה – מתוך הכרה זו היא באה. עולמנו הנוכחי, עולם של שניות הוא, עולם של סתירות. עולם כזה עדיין אינו מסוגל לקבל את מלכות ה' האחת. על כן יש בו גם עבודה זרה. על כן יש בו גם גילוי עריות (=פגיעה באחדות המשפחה) ושפיכות דמים (=פגיעה באחדות החברה האנושית). האחדות והשלמות עוד תבואנה; אולם תהליך ארוך וממושך, רצוף סתירות, ניגודים ומחלוקות מוביל אליהן. בשלב הביניים לא תימצא שלמות בשום חלק לבדו. כל הכוחות נדרשים: כל הכוחות החיוביים, ואף הכוחות השליליים. כולם שותפים בהנעת התהליך המוביל אל הייעוד הנשגב. לכל הפלגים יש מקום בבית ישראל, גם אם קשה הדבר עד מאד. אולם גם הקשיים הגדולים ביותר לא יפרו את הבטחתו הגדולה של הקב"ה לרחל אמנו:
"כה אמר ה': מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך... ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם".
מגילת אסתר, במעגלים רבים היא נוגעת, במעגל הלאומי (לישראל), במעגל הממלכתי הבינלאומי (לפרס), במעגל העירוני (ערים פרוזות וערים מוקפות), ואף במעגלי החיים האישיים של גיבוריה – אחשוורוש והמן, אסתר ומרדכי. אולם אנו, מבין השיטין של המגילה, ננסה לגעת בעוד מעגל סמוי – המשפחה.
מגילת אסתר היא מגילה של משפחות הרוסות. משפחתו של אחשוורוש נהרסת באלימות, כאשר אחשוורוש מוציא להורג את ושתי אשתו בעצת ממוכן. בית הוריה של אסתר נהרס כאשר אביה ואִמה מתים בגיל צעיר. גם ביתו של מרדכי נהרס. לפי חז"ל, אסתר היתה אשתו החוקית עד אשר נגזלה בידי אחשוורוש. ואף ביתו של המן נהרס ביום בו נתלה על העץ. רק בית אחד נבנה: בית ישראל.
למרבה הפלא, בין הבתים ההרוסים מתבלט בית אחד יציב למדי: ביתו של המן. המתבונן על מערכת היחסים הזוגית שבין זרש להמן, ימצא קשר טוב ביניהם. המן משתף אותה בחוויותיו, הן הטובות והן הרעות. אין לו צורך להסתיר ממנה דבר. כאשר מצבו טוב, והוא מזמין אותה עם אוהביו ("ויבא את אוהביו וזרש אשתו"), כדי לספר להם "את כבוד עושרו ורוב בניו ואת אשר גידלו המלך ואת אשר נישאו...". היא הראשונה הנותנת לו עצה טובה מבחינתו ("ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו"). וכאשר מצבו רע, הוא מרגיש מספיק בטוח בחברתה כדי לספר לה – ורק אחריה לאחרים - על המקרה המצער שעבר עליו. "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו". היא משתתפת בצערו, מבלי לגרום לו לשגות באשליות, אולם אינה מתנדבת להיות הראשונה שתגיד לו את הדברים הרעים. "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו". ובעוד ש"אוהביו" הפכו לפתע ל"חכמיו", משנתחוור להם שהשעה אינה משחקת לו, נותרה היא כשהייתה, ותמיד היא "זרש אשתו". אמנם המן הוא "המן הרשע". אבל גם אצל רשעים ניתן למצוא משהו חיובי. לא לחינם אמרו חז"ל כי "מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק". וגם לנו מותר ללמוד מהם משהו. אף ייתכן לומר כי אותו צאצא של המן אשר מקום מושבו וישיבתו היו בבני ברק לא היה אחר מאשר ר' עקיבא, והוא הוא שאמר כי "לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים".
הבית החולני ביותר הוא ביתו של אחשוורוש. בשבילו, האשה אינה אלא חפץ. "השתמש וזרוק". אין לו תקשורת נורמלית עם אשתו. עם ושתי אינו מדבר. (אגב, אף פעם היא לא נקראת "אשתו", אלא "המלכה"; דבר המעיד על קשר תיפקודי בלבד, ללא יחס אישי). הוא "מנחית עליה" פקודה, היא מסרבת, והחכמים פוסקים את דינה למיתה מבלי שהוא מנסה לשוחח עִמה ולשמוע ממנה על הרקע למשבר שפרץ ביניהם. מן הסיפור ניכרים דברי חז"ל כי אחשוורוש לא היה ממשפחת מלכים, ולכן התנהג בביתו פנימה כ"עבד כי ימלוך". ושתי, אשר בת מלכים היתה, ובעלת כבוד עצמי – לא הסכימה להיכנע, ונרצחה (גם אם היה זה מכוח "הליך משפטי" כלשהו). גם על אסתר הוא מאיים במוות, עד שהיא פוחדת לבוא אליו ביוזמתה. השיחות ביניהם אינן מאפיינות זוג נשוי, אלא יחסי אדון עם נתין כנוע. "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך, ותיפול לפני רגליו, ותבך ותתחנן לו". אסתר, אשר גם היא בת מלכים, משיבה לו באותה מטבע, ומסתירה מפניו את סודה. "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עַמה". ואף היא, כקודמתה, ושתי, לא מופיעה מעולם בתואר "אשתו", אלא "המלכה". ואף ברגע בו מתפרצת קנאותו הרומנטית של אחשוורוש, צועק הוא על המן: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!", במקום לומר: 'את אשתי' וכדו'.
הטרגדיה הגדולה היא ביתם המשותף של מרדכי ואסתר. מערכת היחסים בין אסתר למרדכי, מורכבת. הוא היה מבוגר ממנה בשנים לא מעטות, "ויהי אומן את הדסה... ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת". ועל כך דורשים חז"ל: "לבית", דהיינו: אשה חוקית. אסתר נוהגת כלפיו בצייתנות. "לא הגידה אסתר את עַמה... כי מרדכי ציוה עליה אשר לא תגיד". ואף לאחר מכן, "אין אסתר מגדת מולדתה... כאשר ציוה עליה מרדכי, ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באמנה אתו". אולם צייתנות זו לא נבעה מאיום, אלא מיראת כבוד. בהמשך ישנם ביניהם חילוקי דעות באשר להליכה לבית אחשוורוש, ואסתר לא נרתעת לעמוד על דעתה. כאן רואים אנו זוג המנהל דיאלוג. אין כיפוף ידיים מצד אחד, ואין סירוב מחוצף מצד שני. יש ויכוח. יש דיון, אם כי נוקב, טעון וכבד. ובסופו של דבר ישנה גם החלטה משותפת, אותה מובילה דווקא אסתר. מה מצער הדבר, שדווקא אותה זוגיות בריאה שבאה לידי ביטוי באותו דיון, נהרסה לבלי שוב דווקא כתוצאה מן ההחלטה המשותפת. כאשר הולכת אסתר אל אחשוורוש ביוזמתה – היא נאסרת סופית על מרדכי בעלה, ועל כן היא אומרת: "כאשר אבדתי אבדתי" – "כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך".
אולם קרבנה של אסתר לא היה לשווא. את ביתה הפרטי הקריבה למען הבית הלאומי, להצלת העם מגזירתו של המן, ולבניינו של בית המקדש השני.
סיפורה של המשפחה, הנסתר במהלכיה המפותלים של מגילת אסתר, מתגלה בסופה, כאשר כל המעגלים מתחברים: הלאומי והמשפחתי, הקהילתי והעירוני. "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה ועיר ועיר". וביחס לכולם, "ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם".