מחבר: הרב עזריאל אריאל
איש ואישה [בראשית]
רֵעים האהובים [בראשית]
בית המקדש הפרטי [בוא]
"בוא" הביתה [בוא]
"לא תקראי לי עוד בעלי" [הפטרת במדבר]
ביום כלולות משה [נשוא]
מצלעו של האיש נבראה האישה. המדקדקים בסימני הטעמים יבחינו בכך שאין זו 'צלע' במלעיל, דהיינו: עצם מעצמות החזה, אלא 'צלע' במלרע, דהיינו: צד אחד שלם של הגוף. א"כ, לא היתה זו עצם אחת ויחידה שנלקחה מן האדם, כי אם צד שלם של כל גופו. ואכן אמרו חז"ל כי הקב"ה ברא יצור אחד שהוא דו-מיני, ולאחר מכן "חתך" אותו לאורך והפריד אותו לשניים. ומאליה עולה השאלה: מדוע? אם הקב"ה רצה שניים, מדוע ברא אחד? ואם רצה אחד, מדוע הפך אותו לשניים?
רעיון עמוק למדנו כאן מדברי חז"ל. "דרך גבר בעלמה" היא אחת מסודות הבריאה, שאפילו שלמה המלך בחכמתו לא הצליח לפענח. אבל דרך בריאתו של הזוג הראשון היא אב-טיפוס לכל הזוגות הבאים אחריהם. אמנם האיש והאישה באים לעולם כגופים נפרדים זה מזה, אבל נשמה אחת יש להם. עם בואם לעולם, "נחתכה" הנשמה ונחלקה לשני גופים. שני חצאיה של הנשמה משוטטים בעולם ומחפשים את השלמתם. אך לכשימצאו שני החצאים זה את זו, כאשר בהכרתם אינם "זוכרים" כלל את הזמן בו היו מאוחדים, והם בוחרים זה בזו מתוך הכרה אישית ובחירה חופשית – מתברר שבחירה "חופשית" זו לא באה אלא לחשוף את האחדות המקורית. קשר זה, כאשר הוא נוצר, מאחד בתוכו את הטבע הא-להי עם הבחירה האנושית גם יחד.
גם ביחסו של האדם לקב"ה ניתן לראות את אותו תהליך. הנשמה, מטבעה, שואפת להידבק בבוראה. האדם, משעה שננער לצאת ממעי אמו ויצא לאוויר העולם, לא חש בזה בהכרה הגלויה שלו. נדמה לו שאפשר אחרת. יש לו בחירה חופשית. אך אם זכה לקיים "ובחרת בחיים", זוכה הוא לחשוף את הטבע העמוק של נשמתו. גם כאן, ההיעלמות של הטבע הא-להי אל מתחת לסף ההכרה, הוא הנותן מקום לבחירה האנושית; וכאשר הוא בוחר בטוב, זוכה הוא לאחד את הטבע המקורי עם הבחירה האנושית.
שמות שונים נותנת התורה לאישה, וכנגדם – לאיש. פעם היא אישה, והוא לה – איש. פעם היא חוה, והוא לצדה – אדם. ובסוף הפרשה עוסקים אנו בבנות האדם, ולעומתן – בני האלוהים. ולא דבר ריק הוא. נראה כי החלפה זו של השמות מבטאת תכנים שונים הממלאים את הקשר הזוגי: הרעות, ההורות והמיניות, ולצדם גם השירות והבעלות.
הנימוק לבריאת האישה הוא הרעות: "לא טוב היות האדם לבדו; אעשה לו עזר כנגדו" (כנגדו – מפרש הנצי"ב מוולוז'ין – לפי תכונתו). הבדידות, הלבדיות, היא דבר "לא טוב". אין בו נתינה. אין בו הטבה. הרֵעוּת שבין האיש לאשתו היא הביטוי לערך ה'טוב' המתממש בקשר הזוגי. והמימוש המעשי לכך הוא השירות ההדדי, ה'עזר' הבא מן האישה לאישה במקביל (=כנגד) לנתינה שלו אליה. תוכן זה של קשר בא לידי ביטוי גם בשמותיהם של שני בני הזוג: 'איש' ו'אישה'. האישה נקראת בשם זה מפני שלוקחה מן האיש. "לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת". זהו שם אחד בשתי הטיות, המבטא את אחדותם של שני בני הזוג, כמרכיבים של מערכת זוגית אחד; ובכך נרמז גם שם ה' החופף עליהם בבניית ביתם: י' באיש עם ה' באישה.
שונה הוא היחס בהמשך הפרשה, לאחר חטא גן עדן. לא 'אישה' שמה כי אם 'חוה'. לא רעיה לבעלה כי אם "אֵם כל חי". ולא זו בלבד, אלא שעליה להשקיע את חייה בגידולם של החיים היוצאים ממנה. "הרבה הרבה עצבונך והֵרונך, בעצב תלדי בנים". אף האיש לעומתה, לא 'איש' שמו, כי אם אדם, על שם האדמה ממנה נוצר. במוקד הקשר הזוגי עומדת ההורות. האדם מבטא בשמו את המוצא בעבר, וחוה – את ההמשך לעתיד. לא קשה לשער כי השינוי נעוץ בחטא האכילה מעץ הדעת. חטא זה הוא שהעיר את הצד הנמוך שבקשר הזוגי, את ההיבט הגופני והאנוכי של המיניות. וזו – הורידה במגעה את הרעוּת ממעלתה ומטהרתה ואיימה להפוך אותה מקשר של נתינה הדדית לקשר של לקיחה הדדית, מקשר שראשו נעוץ בעולם הרוח, אל קשר שעיקרו בעולם הגוף. התיקון לשיבוש זה בסולם הערכים הזוגי בא בהעמדת ההורות במרכז הקשר. המחוייבות המשותפת לגידולם של הילדים, ההתמסרות של כל אחד מבני הזוג לתפקידו בטיפוחם – מעצבים מחדש את הממד הערכי של הקשר הזוגי. חוה מתמסרת להריון וללידה, ואדם מתמסר בזיעת אפו לפרנס את העוללים שבאו לעולם.
אולם האנושות, בהמשך דרכה, לא מקבלת בקלות את התביעה להעמדת הקשר הזוגי על בסיס ערכי גבוה. המשיכה כלפי מטה מתגברת. למך נושא שתי נשים, ומחלק ביניהן את התפקידים: עדה – להיריון ולידה. צילה – לקשר גופני. אצלו לא תוכל ההורות לרומם את הזוגיות ולהתרומם מעל לממד הנמוך שבמיניות. בעוד שעדה הביאה לעולם ילדים שעסקו ביישובו של עולם, בצד הכלכלי (=מקנה) ובצד התרבותי (=מוסיקה), אותו "ילד פנצ'ר" שנולד מצילה – תובל קין – הוא היה "אבי לוטש כל נחושת וברזל" והביא לעולם את כלי המוות והרצח... (אם כי אין להתייאש מן היכולת לתקן גם מתוך נפילה זו. אחותו של תובל קין היא נעמה...).
וההידרדרות נמשכת. "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי יפות הן, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו", לפי החשק הרגעי. לא 'איש' ולא 'אישה', לא 'אדם' ולא 'חוה', כי אם 'בנים' ו'בנות'. אין כאן לשון יחיד אלא לשון רבים. אין כאן לשון המבטאת ברית של זוגיות. לא רואים אות ברית של רעות. 'וו החיבור' הוסרה מן ההתקשרות הזוגית, ולא נותר בה כי אם "רבה רעת האדם בארץ". נעלמה גם הברית של ההורות. גם האות ת', המורה על ההמשכיות לעתיד הרחוק, נעלמה מן הקשר, ומה שנותר הוא "רק רע כל היום". תחת אהבה באה תאווה. תחת רעות והורות באו יצריות גסה והפקרות. על כך אומר הקב"ה: "לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר", כלומר: "הרוח והדעת נעשה בעצמו בשר, שהוא כינוי על התאווה" (הנצי"ב).
מתוך נקודת השפל של ההידרדרות, בוקעת קרן האור של האנושות, ממנה תתחיל לצעוד אט אט לקראת תיקונה, לחיי משפחה ערכיים – של הורות, ואף של רעות. "ונח מצא חן בעיני ה'".
בדורנו רואים אנו את היכולת להתקדם. אמצעי המניעה מחד, ושיטות ההפריה המתקדמות מאידך, מאפשרים ניתוק בין הזוגיות לבין ההורות. אמצעי האילחוש (כמו אפידורל) משחררים את האם מקללת "בעצב תלדי בנים". הטכנולוגיה המודרנית משחררת את האב מקללת "בזיעת אפך תאכל לחם". סכנה גדולה יש בכך, כדי לגלוש להפקרות. אולם אתגר גדול יש כאן, לשוב אל הרעות אשר היתה בגן עדן קודם לחטא. ועל כך נצטרף לברכה הנאמרת תחת כל חופה: "שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".
מיוחד במינו היה קרבן הפסח שהקריבו אבותינו במצרים. לא בית מקדש עמד לרשותם, ואף לא מזבח. ואעפ"כ, היה זה קרבן לכל דבר וענין. בהעדר בית מקדש – שימש הבית הפרטי כבית מקדש בזעיר אנפין. בהעדר מזבח – שימשו המזוזות והמשקוף כמזבח בזעיר אנפין, עליו יינתן דמו של הקרבן. בהעדר מקום אליו עולים כל ישראל לרגל להקריב את הפסח כאיש אחד, התכנסה כל משפחה ומשפחה בעצמה – לבדה או בצירוף שכנים וקרובים – להקריב את הפסח יחדיו. עדיין לא נוצר עם אחד, המקריב את קרבנותיו בבית אחד, הוא בית ה' אשר בירושלים.
עד לרגע זה לא נקראו אבותינו בשם "עם ישראל" או "עדת ישראל", כי אם "בני ישראל" (למעט מקרה אחד, בו קורא להם פרעה בשם "עם בני ישראל". ולמעט מקרים בהם הם נקראים "העם" - סתם - ביטוי שמשמעותו: פשוטי העם). הפעם הראשונה בה פונים אל אבותינו בשם "עדת ישראל" או "קהל ישראל" היא כאן. כאן מתחילה קבוצת המשפחות להפוך לעם אחד מגובש. "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים". הפיכת המשפחות לעם היא תהליך, המתחיל בפסח מצרים. מחד גיסא, כל משפחה ומשפחה מתכנסת בביתה הפרטי להקרבת קרבנה הפרטי, ואסור לה לצאת ממנו. "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". אין דילוגים בסדר הקמת העם. העם לא ייבנה אלא על הבסיס המוצק של המשפחה היהודית.
עם זאת, גם באותה שעה, עושות כל משפחות ישראל את אותו הדבר באותו רגע בדיוק. בגופם הם נפרדים, אבל ברוחם הם כבר מתאחדים. לכן הם מקריבים שה אחד - ולא שניים; בן שנה אחת – ולא שנתיים; צלוי ומגובש – ולא מבושל ומתפורר; בזהירות שלא לשבור את עצמותיו ובהקפדה שלא להשאיר ממנו לזמן אחר. - כל זה, כביטוי לאחדות הלאומית ההולכת ומתגבשת תוך כדי תהליך יציאת מצרים. האכילה בחיפזון, כאשר חגורה על המותניים, נעליים על הרגליים ומקלות בידיים – מבטאת את תחושת הארעיות המלווה את העם היושב למשפחותיו, ומצפה לכך שאת הפסח הבא יעשו כולם ביחד בבית המקדש האחד.
גם בזמננו – כאשר חורבן המקדש מאלץ אותנו לעשות את סדר הפסח בחוג המשפחה – יודעים אנו כי בשעה זו בונה המשפחה היהודית את יסודו של הבנין הלאומי. יושבים אנו משפחות משפחות, ובפי כולנו מתנגנת השירה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
המעיין בחלקה השני של פרשת בוא, המתחיל בפסוק "החודש הזה לכם" ימצא כי המילה 'בית' חוזרת על עצמה שוב ושוב בהטיות שונות לאורכו של כל הפרק. הפסוק הראשון עוסק בבית יחיד, השייך לאדם היחיד.
וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.
הפסוק הבא אחריו מגלה לאותו אדם יחיד כי איננו בודד בביתו, אלא יש לו גם שכנים.
וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹוב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת...
בהמשך הציווי הא-להי למשה מצטרפים הבתים הפרטיים זה אל זה ויוצרים בתים בלשון רבים:
וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹות עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם...
וגם איסור החמץ חל על הבתים הרבים.
אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם... שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם...
סדר הדברים חוזר על עצמו בדברי משה רבנו אל בני ישראל. גם הוא פותח בביתו הפרטי של האדם הפרטי.
וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר.
ומיד עובר משם אל הבתים הרבים.
וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.
בהמשך התהליך, חודרת ההכרה כי הבית הפרטי אינו עומד בפני עצמו אלא מהווה חלק מבתים רבים של העם כולו, אל תוך תוכו של הבית הפרטי. בתשובתו של האב לבנו (הרשע?) אומר הוא:
זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל...
המסלול מתחיל בביתו של היחיד: א'. כאשר היחיד קושר את קשרי המשפחה והשכנות שלו, מגלה הוא כי יש לו 'אח'. לאחר מכן הוא מגלה כי לצדו של האח נמצא 'אחר'. כאשר הוא לא רק מכיר בנוכחותו של האחר אלא גם מוביל את האחר עמו, אומר הוא: "אחרַי', וכאשר הולך הוא בעקבותיו של זולתו, אומר הוא: 'אחריו". וכאשר מגלה הוא את המחויבות אל העם כולו לדורותיו ולפלגותיו, מראשית ועד אחרית, מ-א' ועד ת' – מגלה הוא את המילה: 'אחריות'.
ביקשו המצרים לקעקע את חומת בית ישראל. ידעו כי מקורו של החוסן האישי והלאומי – בבית, בקן המשפחתי. "את יעקב, איש וביתו באו"; "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". על כן ניסו בכל דרך אפשרית להרוס את ביתה-מבצרה של המשפחה היהודית ולהעמיד תחתיו "בית עבדים". וכך דורש בעל ההגדה:
וירא את עוניינו – זו פרישות דרך ארץ (=פגיעה בקשר הזוגי).
ואת עמלנו – אלה הבנים (=אבני הבנין של הדור הבא).
ואת לחצנו – זה הדחק (=מגורים צפופים, העדר פרטיות ואינטימיות משפחתית).
ראשיתה של הגאולה – בשיקום הבית הפרטי. "שה לבית אבות, שה לבית". אולם לא די בכך. מאבני היסוד של המשפחה, של הבית הפרטי, צריך לבנות את הבית הלאומי. צעד אחר צעד עוברת התודעה שינוי מן הקצה אל הקצה, מגלות – בה כל יהודי מנהל לבדו את מלחמת ההישרדות האישית שלו, לגאולה – בה עומד העם כולו כאיש אחד כנגד כל צר הבא עליו. מן הבית הפרטי אל בית השכנים, ומבית השכנים אל השכונה כולה ואל העם כולו. זוהי משמעותו העמוקה של קרבן הפסח. עקרונית, מוגדר הוא כקרבן ציבור; ואילו מעשית, מוטלת החובה על כל יחיד ויחיד, כאשר הוא נדרש לקיימה במסגרת המשפחה.
כאשר יוצאים בני ישראל מבתיהם שבמצרים, עוברים הם מן הבית אל הסוכה.
ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה.
הסוכה, אין בה את אותה הגנה לוחצת על הפרטיות כמו הבית. הסוכות פתוחות הרבה יותר זו לזו. "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת".
אולם בבואם אל ארץ ישראל, בהקריבם את הפסח "בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו", בבית האחד המאחד את העם כולו, בית המקדש, שבים הם מידי שנה בשנה לבנות מחדש את אבן היסוד של הבית הלאומי: את הבית הפרטי.
בבית אחד ייאכל, לא תוציא מן הבשר חוצה...
טיפוחו של הבית מביא לבניינו של הקשר הראוי בין האבות לבין בניהם, בוניהם וממשיכי בניינם (אל תקרי 'בנייך' אלא 'בונייך').
והגדת לבנך... כי ישאלך בנך... ואמרת אליו... בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים.
בהפטרת השבת מודיע לנו הנביא על שינוי בולט במעמדה של כנסת ישראל אל מול הקב"ה. "והיה ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". עלינו להעמיק בהבנת המושגים 'בעל' ו'איש' ולהבין לאורם את השינוי החל ב'מעמד האישה' בנבואתו של הושע, ולשם כך ננסה לראות דוגמאות שונות בתנ"ך.
בקשר שבין אברהם לשרה רואים אנו קשר של 'איש' ו'אישה'. "ותקח שרי אשת אברם את הגר... ותתן אותה לאברם אישהּ...". כך גם אצל לאה, הצמאה לאהבתו של יעקב. "כי עתה יאהבני אישי... הפעם יילווה אישי אלי... המעט קחתך את אישי...". כך אצל חנה ואלקנה אישה אשר אהבה: "ויאמר לה אלקנה אישה... וידע אלקנה את חנה אשתו...". וכך גם במגילת רות. "וימת אלימלך איש נעמי... ותישאר האישה משני ילדיה ומאישהּ... ומצאנה מנוחה אישה בית אישהּ... ולנעמי מודע לאישהּ...". בכל המקרים הללו נתפסת מערכת היחסים הזוגית כקשר אהבה של 'איש' עם 'אישה'.
לעומת זאת, כאשר מוכיח הקב"ה את אבימלך על גזילת שרה, אין הוא מוכיח אותו על הפגיעה באהבתם של אברהם לשרה, אלא דווקא על צד הגזל שבענין. "הנך מת על האישה אשר לקחת והיא בעולת בעל". דומה לכך היא לשון הכתוב על הניאוף, הנעשה עם אישה "בעולת בעל". ומתאימה לכך גם לשון הפסוק העוסק בתשלום פיצוי לאב על הפלת עובר השייך לו, "כאשר ישית עליו בעל האישה". בכל המקרים, הקשר הזוגי הוא קשר של בעלות. זוהי גם ההתייחסות אל הקשר הזוגי בדבריו של ממוכן במגילת אסתר: "כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן... וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן", ולשיטתו, גם משפחה בה היתה מערכת היחסים שוויונית, צריכה להשתנות לדעתו, ולפתח מבנה היררכי. "להיות כל איש שורר בביתו".
קשרי הנישואין – מורכבים יותר. ראשיתן ב'איש' וסופם ב'בעל'. "כי יקח איש אישה... ויצאה והיתה לאיש אחר... – לא יוכל בעלה הראשון אשר שילחה לשוב לקחתה להיות לו לאישה". קשר הנישואין הרגשי, שהאהבה תפסה בו את המקום המרכזי בראשיתו, איבד במקרה זה את זוהרו והפך לקשר פורמלי של בעלות. מורכבות מעניינת ניתן למצוא אצל בת שבע. "ותשמע אשת אוריה כי מת אוריה אישה, ותספוד על בעלה". הסביבה, שלא ידעה על הקשר שלה עם דוד, השמיעה לאוזניה שמת "אישה"; אולם היא, שכבר הסכימה לעבור לביתו של דוד, לא הספידה את אוריה אלא כדי למלא את חובתה הפורמלית כלפיו, וספדה על "בעלה".
לצד הדוגמאות שעמדנו עליהן, ישנן דוגמאות הפוכות, הדורשות הסבר. בשיר ההלל לאשת החיל, בן הזוג הוא ה 'בעל'. "בטח בה לב בעלה... נודע בשערים בעלה... קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה". ואכן מערכת היחסים המוצגת שם היא חד-צדדית ולא ניכר בה ממד של הדדיות. לעומת זאת, הן בפרשת סוטה והן בפרשת נדרים מדובר דווקא על 'איש'. בניגוד לנואף, הנענש על פגיעתו במישור הפורמלי של ה'בעלות', נתבעת הנואפת על פגיעתה במישור היותר רגשי, מישור ה'אישות'. פרשת נדרים מבטאת לכאורה את בעלותו של האיש על אשתו, עד כדי סמכות להפר את נדריה. אולם ניתן לראות בביטוי 'איש' החוזר בפרשה זו מקור לקביעתם של חז"ל שאין בידיו סמכות כזאת אלא בדברים שבינו לבינה או עינוי נפש – שני תחומים שהעיסוק בהם יכול לבטא את האהבה שבין בני הזוג, ולא תחומי חיים אחרים, בהם נשמרת עצמאותה של האישה.
לאור כל זאת נעמוד על ההבדל שבין 'איש' לבין 'בעל'. 'איש' מבטא יחס יותר שוויוני, "בגובה העיניים", בעוד ש'בעל' מבטא יחס יותר היררכי, סמכותי. מערכת היחסים הזוגית של ה'איש' מתאפיינת באהבה, בעוד שה'בעל' מזמין יחס של כבוד, ואולי אף מידה של יראה. בין 'איש' ל'אישה יש הדדיות, בעוד שבקשר של ה'בעל' יש צד פעיל וצד סביל. אצל ה'איש' בולטת השותפות, בעוד שאצל ה'בעל' נראה היחס יותר רכושני, בעלני. היחס של ה'איש' הוא יותר רגשי, טבעי, בעוד היחס של ה'בעל' הוא יותר חוקי, פורמלי.
נוכל להעמיק יותר דרך הזוג הראשון בתורה. בבריאת העולם מדובר על 'איש' ו'אישה'. האישה נקראת בשם זה "זאת הפעם עצם מעצמַי ובשר מבשרי, לזאת ייקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת", כביטוי של קשר טבעי ועמוק. אולם לאחר החטא בגן עדן השתנתה מערכת היחסים, והקב"ה מקלל את האישה בכך שאומר לה: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". כגמול על כך השימוש לרעה בכוח הפיתוי, נדרש האיש לפתח את כוח השליטה, ושמם של בני הזוג הופך מ'איש' ו'אישה' (קשר מהותי, עמוק) ל'אדם' ו'חוה' (קשר פונקציונלי, תפקודי), עד עת התיקון.
אולם בהמשך ההיסטוריה, יש לעלות מ'בירא עמיקתא' ל'איגרא רמה'. מאז חטא גן עדן, ומראשית יצירתו של עם ישראל, הקשר של הקב"ה עם האדם הוא סמכותי. הקב"ה מצווה, האדם והעם מצייתים מתוך כניעה, מתמרדים, ויש צורך להכניעם. "אשר המה הפרו בריתי ואנוכי בעלתי בם". אולם לא כך יהיה לעתיד לבוא. עם ישראל יפתח עצמאות ויכולת שליטה עצמית גבוהה. מתוך כך יפתח כלפי הקב"ה יחס של אהבה והזדהות, "נתתי את תורתי בקרבם, ועל לבם אכתבנה", והקשר יהיה יותר הדדי, בבחינת "כי ברא ה' חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר". אז לא יהיה צורך עוד בהפעלת כוחנית של סמכות. על כך אומר לנו הושע בנבואתו:
לכן הנני מפתֶיה והולכתיה המדבר, ודיברתי על לִבה... והיה ביום ההוא, נאום ה', תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי... ואירשתיך לי לעולם, ואירשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים, ואירשתיך לי באמונה, וידעת את ה'.
"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן". לא 'סיים' ולא 'גמר', ואף לא 'השלים' אלא 'כִלה'. לא מקרית היא בחירה זו של נותן התורה, במילה הגונזת בקרבה מספר רב של משמעויות, בשכבות העולות זו למעלה מזו. וכך אומר המדרש:
מה הוא ביום כלות משה, ביום שנכנסה כלה לחופתה, לפי שמתן תורה היה קידושין, מנין? נאמר בהם "וקידשתם היום ומחר", (שם י"ט י'), ובמעשה משכן נישואין היו...
שני שלבים הם לקשר שבין עם ישראל לבין הקב"ה. הראשון הוא מתן תורה, בו נאמר: "ויתן אל משה ככלֹתו לדבר עמו בהר סיני שני לוחות העדות", שהוא קשר של אירוסין. "תורה ציוה לנו משה – אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'". והשלב השני הוא בנין המשכן, בו נאמר: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן..." – קשר הנישואין. ועל כך נאמר: " ויקדש אותו ואת כל כליו" – לשון 'קידושין' ולשון 'כלולות'.
הזכרת ה'כלים' מוסיפה לנו עוד נדבך. "ביום כלות משה... ואת כל כליו" – ביום בו עשה את עצמו ואותנו להיות 'כלי'. ה'כלי' – ריק הוא. אין לו ערך מצד עצמו. כל ערכו נובע ממה שהוא מכיל בתוכו. כל אדם מישראל, והאומה כולה – נדרשים לפתוח את עצמכם ככלי לקבל את דבר ה' ואת ברכת ה' הבאים אליהם מלמעלה, ולהכיל אותם בתוכם. המצב של "כלות משה להקים את המשכן" להשראת השכינה בישראל, הפך כל אחד מהם להיות כלי לכך. "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם. 'בתוכו' לא נאמר אלא "בתוכם" (אלשיך) – בתוך כל אחד ואחד, ובתוך כולם כאחד. זוהי בחינת 'יראה'.
אותה תחושה המלווה את האדם, כי אינו אלא כלי להשראת השכינה בעולם, מביאה אותו לתחושה חזקה של חיסרון השואף להתמלא, להרגשה של לכיסופים אדירים. "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'". על פי זה, "יום כלות משה להקים את המשכן" אינו אלא יום של כיסופים, עד כלות הנפש ממש, להשראת השכינה. כך מתפרשים דברי הפיוט "ואחרי ככלות הכול לבדו ימלוך נורא" בדברי מרן הרב זצ"ל. אחרי כלות הנפש לא-ל חי, יגיע העולם למצב בו "מלכותו בכול משלה". זוהי התכלית אליה שואפת הבריאה כולה. "ביום כלות משה להקים את המשכן" – ביום בו הגיע אל התכלית אשר לשמה נברא העולם ולשמה הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים. "אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשוכני בתוכם". כלות הנפש – זוהי השאיפה אל התכלית; אולם זוהי התכלית עצמה, לחיות חיים של דבקות מתמדת בא-ל חי. "הדור, נאה, זיו העולם, נפשי חולת אהבתך". ולדבר זה, לכל אדם ישנה יכולת. דומה לכך הוא יום הכלולות. החתונה היא גם יום של הגשמת כיסופים ממושכים, אולם עצם קיומם של אותם כיסופים הוא הוא לבו של הקשר הזוגי. הקשר הזוגי נבנה במהלך של שכלול מתמיד, התקדמות מתמדת. וכך גם הקשר של האדם, העם והעולם עם הבורא. זוהי בחינת 'אהבה'.
השאיפה המשותפת, כלות הנפש הכללית, של הכול, להידבק ולהיקשר במקור הכול, הופך את הפרטים כולם להיות כלל אחד. "ויהי ביום כלות משה... ואת כל כליו" – להפוך את כל הכלים הפרטיים לישות אחת, כללית, הכוללת את כולם להיות אחד. "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
התכלית הסופית, אם כן, איננה כליה, כיליון ואובדן, כי אם התכללות והתאחדות של הכול במקור הכול. וזהו אותו כתר עליון - "כליל תפארת" - שניתן "ביום כלות משה להקים את המשכן". וכך אומרים לנו חז"ל בסוף מסכת תענית:
צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה (=מלך שהשלום שלו), בעטרה (=כתר, כליל) שעיטרה לו אמו (=כנסת ישראל) ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו – זה מתן תורה (=ככלותו לדבר אתו בהר סיני), וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש (=ביום כלות משה להקים את המשכן) שייבנה במהרה בימינו, אמן.