הפתרון במשפחה

אחרי התיעוד הנורא על התעללות בקשישים הגיע כצפוי התיעוד על הנעשה במעונות היום, שוב יעמדו פוליטיקאים ויבטיחו שימגרו את התופעה עם עוד פיקוח ועוד מצלמות, והכל כמובן באחריות המדינה. ברצוני לחזור על שאלתי מנושא הקשישים, שם שאלתי היכן הילדים וכאן אני שואל היכן ההורים?

איני מאשים אף אחד מההורים, הם באמת עסוקים מעל הראש , יש פרנסה וקריירה ומשכנתא וכו' וכו'. אבל למה זה קורה לנו? האם באמת זה מחויב המציאות ששני ההורים יעבדו מצאת החמה ועד צאת הנשמה ולא יתפנו לילדיהם? האם הבלוף של "זמן איכות" הוא באמת תחליף לנוכחות משמעותית ורגועה עם הילדים שהבאנו לעולם ואנו אחראים לגידולם וטיפוחם?  

בעשרות השנים האחרונות מעודדות המדינה במודע את יציאת שני הזוג לעבודה מלאה. מעודדות זו מילה עדינה דוחפת בכח. לדוגמא, לפני כשלש שנים הייתי שותף למאבק על החלטה שרירותית של המפקחת על הגנים שאסרה להוציא ילד מהגן לפני השעה 14:00 מהגן. ילדים שהיו רגילים לצאת בשעה 13:00 מהגן ולאכול עם משפחתם ארוחת צהריים ואחר כך ללכת לישון, נאלצו להמתין עוד שעה בגן תוך שהם לועסים ביסקוויטים שבדרך כלל נתנו להם כדי להשקיט את רעבונם ועד שהיו מגיעים הביתה כבר היו נרדמים.  גם כאשר הוכחנו שיש בכך פגיעה בילדים שמשפחתם בחרה להוציא את הילד מהגן בשעה סבירה שבה הם יכולים לאכול ארוחת צהריים יחד עם אחד ההורים והאחים שכבר חזרו מבית הספר, סירבה המפקחת על הגנים לבקשתנו בטענה שזה יפגע באימהות העובדות שילדם יישאר בגן ועיניו כלות כאשר חברו יוצא לביתו.

שוחחתי עם שר האוצר יובל שטייניץ כאשר הוא היה בתפקיד זה, טענתי בפניו שהחלטות המתקבלות במשרדו מפרקות למעשה את התא המשפחתי. השר שטייניץ נפגע ואמר לי אני איש משפחה והפקידים במשרדי אנשים שהמשפחה חשובה להם כיצד אתה מאשים אותנו בהאשמה חמורה כל כך? בתגובה שאלתי אותו אם הוא זוכר לפחות פעם אחת שבעת דיון במשרדו עלתה השאלה כיצד החלטה זו או אחרת תשפיע על התא המשפחתי? לאחר הרהור קצר הוא הודה בפני ביושר שהוא לא זוכר דיון מעין זה.

הצעתי ואני חוזר ומציע לתקן את החוק כך שיאפשר לבני הזוג לקבל החלטה מי מקבל את נק' הזכות עבור הילדים, שהיום מוקצות רק לאישה ועוזרות בפועל רק לנשים משני העשירונים העליונים. הצעה שנבחנה על ידי מרכז המחקר של הכנסת וזכתה לברכתה.

אני מציע למצוא את הדרך לעודד משפחות שיש להם ילדים מגיל לידה ועד גיל שמונה עשרה, שאחד מבני הזוג יעבוד לא יותר משליש משרה ויהיה פנוי לטיפול בילדים. כל כך חשוב יום יום להוציא את הילדים בנחת למוסדות הלימוד ולקבל אותם חזרה, ולשמוע מה עבר עליהם במשך היום. יש לאפשר חינוך ביתי למי שמעוניין בכך.

צריך להבין שהמרוץ המטורף בו אנו נמצאים הוא לא מחויב המציאות הוא תוצר של מדיניות שניתן לשנות. כשצה"ל מייחצן אמא שהיא מ"פ ובעלה הוא רופא אני נחרד. איך ניתן לגדל ילדים כששני ההורים עסוקים ומוטרדים בתפקידים כל כך אחראים מחוץ לבית? מי האחראי על גידול ילדיהם? הרי כשהילד מסיים את המעון הוא עובר לשמרטפית או למטפלת הבאה ולפעמים אפילו לעוד אחת ומי ישים לב שהיום חבר צבט או המטפלת בבוקר כעסה וכדומה? האשליה כאילו המדינה תדאג לילדים כשאנחנו נעבוד היא לא נכונה, היא לא מוסרית והיא מתנפצת לנו בפנים כשאנו מגלים מה קורה בגנים, רק כאשר מי מההורים מצליח להקשיב ולצלם את המתרחש. 

חיזוק התא המשפחתי הוא המשימה הגדולה שעומדת היום בפני החברה במדינת ישראל, והאחריות היא עלינו ההורים. עלינו להפסיק להשליך את יהבנו על המדינה. לא משרד החינוך יחנך את ילדנו ולא התמ"ת יאפסן אותם עבורנו, זו אחריות שלנו! עלינו לדרוש שהמדינה תאפשר לנו לגדל את ילדנו בחם ובאהבה של אב ואם ולא לצפות שמישהו אחר יעשה עבורנו את התפקיד הנפלא הזה. גם כאשר נחליט להיעזר במעונות בגנים ובתי ספר הם צריכים להיות בבחירתנו ותחת אחריותנו. זו לא רק זכותנו זו בראש ובראשונה חובתנו.