מחבר: הרב איתי אליצור
מדוע קבעו את יום האשה הבינלאומי, ולמה אין יום הגבר הבינלאומי.
כי מאחורי קביעת היום הזה עומדת הנחה שצריך להגן על האשה. שהאשה מקופחת. שצריך לזכור את האשה ולשמוע לה.
האמנם? הלא כבר מזמן אין חוקים שמפלים את האשה. יתר על כן, ברוב התחומים הציבוריים כבר מזמן לאשה קל יותר להגיע לתפקידים שונים, הרבה יותר קל מאשר לגבר. כל הדרך אל התפקיד זרועה תמריצים והקלות שמקדמים את האשה.
אבל מה לעשות? למרות כל ההקלות עדין יש פחות נשים מגברים בתפקידים ציבוריים. הדרך פתוחה בפניהן, אבל הן לא מנצלות זאת.
אז מה נעשה? נכריח אותן! נעביר את הזקנה את הכביש בעל כרחה. לזה נועד יום האשה הבינלאומי.
יום האשה הבינלאומי מבקש שהאשה תפסיק להיות אשה. שהיא תהיה גבר בעל כורחה.
גבר בעל כורחה? האומנם?! על כך יש למובילות המאבק תשובה מוכנה: אין שום הבדל מהותי בין האישיות והכישורים של גבר לבין אלה של אשה, והכל תוצאה של חינוך והבנייה. טענה זו כמובן לא מונעת מהן לציין את התרומה הייחודית והערך המוסף שהאשה תוסיף לתפקיד מעצם היותה אשה. (למשל היכולת להאמין בשני מסרים סותרים כל עוד הרגש קובע ששניהם משרתים את המטרה).
אלה שמקדמות את המאבק הזה – רוממות השוויון בפיהן וחרב פיפיות בידן. בפיהן הן מדברות על כך שאין הבדלים בין איש לאשה, ובידן הן פועלות כדי ליצור הבדלים כאלה. הן לוחמות על כך. יום האשה הבינלאומי נועד לכך. הוא נועד להבדיל את האשה מהגבר. תחת הסיסמא "העדפה מתקנת" אפשר כעת לעשות כל דבר. ובלבד שהוא מעדיף את האשה על הגבר.
המאבק על יכולתה של האשה להגיע לתפקידים בכירים כבר הסתיים בהצלחה. כעת המאבק כבר לא משרת את רצונה של האשה הבודדת להשתלב בכל מקום שהיא רוצה, כי האשה הבודדת כבר יכולה לעשות זאת כמעט בכל מקום, באופן ההולם את כישוריה. המאבק כעת הוא כבר לא על מקומה של האשה הבודדת הרוצה להתקדם. כעת המאבק הוא על כך שנשים תשלוטנה במדינה. ביסוד המאבק יש הנחה סמויה שלפיה יש בעולם שני מחנות: מחנה הגברים ומחנה הנשים. ובין שני המחנות ניטשת מלחמה.
וכאן עיקר הבעיה. השאלה היא לא, למה אין 'יום הגבר הבינלאומי'? השאלה היא: למה אין 'יום האחדות'? למה אין 'יום השיתוף'? לוחמות החופש הפכו את העולם לזירת מלחמה בין העם הגברי לבין העם הנשי.
וכאן יש פרדוקס מסוים. תפישת העולם המדוברת התחילה דווקא מתוך אינדיבידואליזם קיצוני וחזירי, שלפיו כל אשה שואפת לפתח את עצמה, לממש את עצמה, לעבוד את עצמה. לא רק האשה. כל העולם הפך את המימוש העצמי של הפרט לאידאולוגיה. תפישת עולם שמדכאת כל ניסיון להפוך את העולם ליצירה אחת שלמה שבה כל פרט ממלא את התפקיד שלו. המאק הנשי התחיל מתפישת עולם המחנכת את האדם לכך שכל העולם נברא כדי לשרת אותו ולסייע לו לממש את עצמו כפרט. בצורה כזאת אי אפשר לבנות עם, וודאי שלא משפחה. מתוך תפישה כזאת, במקום לבנות עולם הרמוני שבו כל אדם תורם את חלקו, יצרנו עולם שבו הכול נלחמים בכול.
דווקא האינדיבידואליזם יצר קולקטיב מוזר: כל הנשים נגד הגברים. העולם הפך לזירת קרב גדולה. במקום לנסות ליצור מבנה הרמוני, נוצרה מלחמת מינים.
בעניין אחד כבר הצליח להן: האשה היא לוחמת...
הכותב הוא חוקר במרכז 'אחוה' למדיניות חברתית יהודית.