יחסים אינטימיים לפני הנישואין – בעצם, למה לא?!

לפני זמן לא רב נצטרכתי לקנות רכב. חיפשתי כלי אמין במחיר סביר. מספר אפשרויות באו בחשבון, וכמו כל קונה ביקשתי לנסות כל אחד מהרכבים שבחנתי. סיבוב זריז ברחבי העיר הבהיר לי את התמונה: לגבי אחד הרכבים, שאותו רכשתי לבסוף, לא הייתי בטוח. ביקשתי נהיגה ארוכה יותר. התחושה הייתה, ועודנה, שהוא אינו מושלם, אבל התרציתי. מבין מגוון האפשרויות ובהתחשב במחיר – זו הייתה האופציה הטובה ביותר.

     רכישת רכב, קניית דירה, עבודה חדשה – בכל עסקה יקרה או התחייבות לטווח ארוך נבקש לבחון את העסקה מראש, ובמקרה שנתבדה לא נהסס לשנות – נחליף רכב, נעבור דירה או שנפצח בקריירה חדשה. כיום, אדם ממוצע מחליף רכב כל 3-4 שנים, עובר 3-4 דירות, ולאורך השנים עובד לפחות ב 3-4 עבודות, לפעמים יותר. אם כך, מדוע בחירה בבן או בבת זוג צריכה להיות שונה?

     אכן, בתרבות המערבית תהליך הבחירה בבן זוג אינו שונה. כבר ב-1956, בספרו 'אומנות האהבה',  תאר הפסיכולוג והפילוסוף אריך פרום את המנהג לבדוק את שווי השוק של האדם מול ה'אחר', ואת ההתייחסות לבן הזוג כסחורה שצריך להפיק ממנה את המרב. לפני שקונים סחורה בודקים היטב; ממששים, מודדים, טועמים, ולוקחים לסיבוב לפני שמתחייבים. זו הדרך שאותה אימצו רוב הצעירים בתרבות המערבית, כך הם חווים את חיי הזוגיות עוד לפני החתונה. לכאורה, כה הגיוני ומתבקש, ומדוע לא?!

     לפני הדיון העקרוני אבקש לבחון את השאלה ברמה המעשית: האם חוויית זוגיות מוקדמת אכן מביאה לנישואין מאושרים שנמשכים לאורך זמן רב יותר? לשם ההשוואה נבחן את החלופה המקבילה – נישואין באמצעות שידוך, כאלו שאין בהם 'אהבה' מוקדמת והתנסות אינטימית.

המחקרים האמפיריים

הודו היא מדינה מסורתית ש-80% מקשרי הנישואין בה נעשים בדרך של שידוך. ארה"ב היא מדינה מודרנית שנורמת קשרי הנישואין בה היא אהבה. השוואת אחוזי הגירושין בין שתי המדינות אינה מותירה מקום לספק: בהודו – 1.2%, ואילו בארצות הברית – 53% (!!).[1] שמא ההשוואה בין מדינות עם תרבות כה שונה היא בעייתית? אולי עדיף להשוות בין תרבויות קרובות יותר?? במחקר שהשווה את נתוני הנישואין בתוך הודו מסתבר שאחוז הגירושין של אלו שנישאו מתוך אהבה גבוה יותר מאחוז הגירושין של אלו שנישאו בשידוך. מחקרים דומים נעשו במקומות נוספים, בהם בריטניה וישראל, בכולם הממצאים דומים: מגורים משותפים לפני הנישואין אינם מבטיחים קשר ארוך טווח לאחריהם.

     ומה לגבי איכות הקשר – רמת הסיפוק ותחושת האושר שבחיי הנישואין? עוד ועוד מחקרי השוואה נעשו בתחומים הללו.[2] מסתבר שאלו שהתחתנו מתוך 'אהבה' מאושרים יותר בתחילה, אולם תחושת האופוריה הראשונית הולכת ונמוגה עם הזמן. בערך לאחר שלוש שנים היא משתווה לתחושת האושר של אלו שהתחתנו בשידוך. אם בודקים את המצב לאחר מכן, אזי מסתבר שלאחרונים תחושת הסיפוק ושביעות הרצון מחיי הנישואין גבוהה יותר. מחקרים אחרים שנעשו בקרב הקהילה ההודית בארצות הברית, ובקרב יהודים שם, לא מצאו פער משמעותי בין שתי הקבוצות מבחינת תחושת הסיפוק. שתיהן נהנו משיעור יחסית גבוה.[3] מבחינה אמפירית ברור אפוא שקשרי זוגיות מבוססי 'אהבה' נחותים מבחינת יכולת השרידות שלהם, ואינם עדיפים מבחינת תחושת האושר והסיפוק שבהם.

     לשם הבהרה; באופן עקרוני טווח אפשרויות רחב נמתח בין שני קצוות: בני זוג שמקיימים קשר אינטימי – 'אהבה' – ללא נישואין מצד אחד, ונישואי שידוך מצד שני. לאפשרויות אלו אתייחס בהמשך.

מיתוסים מכוננים

הבה נודה, הבחירה בין קשר זוגי מבוסס 'אהבה' לקשר נישואין שנעשה על ידי שידוך אינה שאלה טקטית. צעיר או צעירה, לא בגלל מחקר כלשהו, חשוב ומדויק ככל שיהיה, יבחרו ללכת לשדכן או ימהרו ללשכת הרבנות. בסופו של דבר, מדובר בתפיסות שונות של זוגיות ובערכים אחרים. גם אם כלפי חוץ התוצר זהה – בני זוג שחיים יחד – תכלית הקשר שונה לחלוטין.

     חוקרי אבולוציה מניחים כי תכלית הקשר הזוגי היא הישרדות. בעולם הפרה-היסטורי אישה לא יכלה להתקיים ללא גבר שיגן עליה, וגבר לבדו לא היה יכול ליצור המשכיות. גם בציוויליזציות המפותחות יותר קשה היה להתקיים ללא קשרי נישואין. משחר ההיסטוריה האנושית ועד העת החדשה קשרים אלו נועדו למטרות הגנה, למעמד חברתי, למסחר ולעוד... רק בעקבות המהפכה הטכנולוגית והטבת תנאי החיים נכנסה הרומנטיקה כמרכיב בקשר הזוגי. היום, ככל שאדם עצמאי יותר ובעל מעמד כלכלי וחברתי איתן יותר, כך הוא חופשי יותר בבחירת בת או בן הזוג שלו, ככל שמצבו של הפרט משתפר כך הוא פחות זקוק להגנה, ושיקולי תועלת כספית או מעמד חברתי אינם מהווים עבורו חלק מההחלטה להינשא. התיאוריה האבולוציונית מבהירה היטב מדוע כיום אין עוד טעם לנישואי 'שידוך', שהיו חלק מסדר חברתי ישן. משעה שעברנו שלב יש הצדקה רק לקשרי 'אהבה' רומנטיים שנועדו לשם הנאה ולשם סיפוק צרכים רגשיים. 

     לפי גישה זו, ברור מדוע טווח התוחלת של הקשרים הרומנטיים מתקצר והולך. בניגוד לזוגיות ההיסטורית, שמראש נועדה לטווח ארוך, קשר ה'אהבה' הרומנטי מבוסס על רגשות וצרכים זמניים, ולכן מלכתחילה הוא בר חלוף. גם רמת שביעות הרצון הנמוכה מהקשר מוסברת באותו אופן: בניגוד לקשר השידוכין שככל שעברו השנים הלך והוכיח את עצמו יותר ויותר, קשר האהבה המודרני לא יכול לספק לאורך זמן את מכלול האינטרסים האישיים, שהם עצמם משתנים לאורך השנים. לא אותו רכב שהתאים לאדם בגיל 20 מתאים לו בגיל 40, וגם לא אותה בת או בן זוג. מכיוון שרגשות וצרכים נועדו לשינויים לכן מובן לגמרי מדוע אחוז ניכר מקשרי הזוגיות מבוססי ה'אהבה' הרומנטית מסתיימים בפרידה.

     אולם מחוץ למדע האבולוציוני ישנו סיפור אחר. סיפור שאכנה אותו בציטוט: 'ודבק באשתו', או, אם תרצו, ה'מיתוס האנדרוגיני' של אפלטון. בניגוד לגישה האבולוציונית שרואה את בני הזוג כשני בודדים שמחפשים לסגור 'עסקה', כאן המיתוס המכונן מדבר על נפשות תאומות שהופרדו אי אז, ומחפשות את איחודן מחדש. מובן שמדובר בעמדה שאיננה רציונלית, אך היא בהחלט עשויה להוות אלטרנטיבה יעילה. כנגד הגישה האבולוציונית-מודרנית שמילות החיפוש שלה הן 'הישרדות', 'הנאה' ו'סיפוק אישי' מוצבת גישה שמדברת על מחויבות עמוקה שבסופה זהות משותפת וחיבור נפשי.

     כיצד זה מתבטא באופן מעשי? אשתף בסיפור אישי.

     בשלב ההתלבטויות, לפני שהתחתנתי, החלטתי לשאול בעצתו של רב מקובל. לתומי חשבתי שהוא ישאל לשמותינו וייחשב גימטריות, אולי יבקש לדעת את תאריכי הלידה ויבדוק את התאמתם בלוחות אסטרולוגיים – האמת שלא היה לי מושג. הופתעתי מאוד שהוא שאל רק למוצא המשפחתי ולרקע הכללי, ופסק באופן מידי – מתאימים!! אפילו התאכזבתי. רק במבט של שנים לאחור אני יכול להבין את חכמתו העמוקה.

     אם סיפור הזוגיות והנישואין הוא חיבור ערכי ומחויבות לעבודה משותפת אזי אין חובה לבדיקות מעמיקות. הדרך לחיים מאושרים ממילא איננה תלויה בבחירה חד פעמית, טובה ומוצלחת ככל שתהיה. חיים מלאי סיפוק נוצרים על רקע של התחייבות מוחלטת ונכונות לגיבוש עתיד משותף. נקודת המוצא והגישה העקרונית הם שיקבעו את עתיד הקשר, ולא מידת ההתלהבות הקיימת בתחילתו. העמל המשותף לאורך השנים רק יעמיק את הקשר ויביא את הרגש לשיאים חדשים.

     המדע האבולוציוני בוחן את העבר וגוזר ממנו את תפיסת הזוגיות. ביולוגים וסוציולוגיים גוזרים את תפיסת הזוגיות מההווה – מרמת הפעילות ההורמונלית ומהצרכים הרגשיים והחברתיים. מנקודות מבט אלו סביר שאיכות הקשר הזוגי תדרדר במשך הזמן. הרב המקובל, הסיפור המיתי, רואים את הקשר דרך פריזמת העתיד. הנשמות שנפרדו בלידתן אמורות להתחבר עם הזמן. הסיפור שהן לוחשות לא נועד לתעד עובדה היסטורית אלא לעצב עתיד אנושי.

     ייעוץ זוגי שמסתמך על הביולוגיה ועל הצורך החברתי לא יצליח לעצור את הסחף. המלצות אודות הצורך לבחור בבת הזוג בכל יום מחדש, להסתכל עליה בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה, זהו ניסיון פתטי וכושל. רגש מטבעו הוא בר חלוף, וקשר שתלוי בו אינו יכול להעמיק שורשים. התאהבות ראשונית היא תמיד ראשונית. בהגדרה – היא אינה יכולה לשחזר את עצמה. אני מסתכל באשתי ורואה את הדרך שעברנו יחד, חווה איתה את מסע החיים, וחולם איתה את העתיד. הרצון להישאר יחד אינו מתבסס על זיכרון הרגש והסחף שהיו בעבר, אלא על הערכה עמוקה וערכים משותפים. הזמן אינו מחליש את החיבורים בינינו אלא מדייק אותם. הביטחון בקשר והאמון ההדדי רק הולכים ומתגברים.

אהבה בוסרית

את הרצון לחוות זוגיות אינטימית טרום נישואין אני מציע לראות בהקשר הרחב. בניגוד להנחת המוצא ה'אמפירית' לא תמיד מדובר בבדיקה מקדמית של התאמה. לרוב זהו רצון בוסרי לחוות זוגיות 'באמת'. לחיות בלי ולהרגיש עם. זהו ניסיון לטעום מהפרי מבלי להתחייב.

     עידן הנאורות חרת על דגלו 'חופש', עידן הנאורות הוסיף 'חזרה לטבע', האקזיסטנציאליסטיים 'אותנטיות', הפוסט מודרניזם 'אינדיבידואליות' וכולם היום ב'חיפוש אחר האושר'.

     כאשר אלו המונחים שמלווים את בני העשרה והעשרים, המלאים בהורמונים ובביטחון עצמי, התוצאה ברורה: אין כבר שום 'סופר אגו' שימנע ממני לשלוח יד ולטעום מהפרי המתוק של ה'אהבה'. מיתוס זהות הנשמות נשמע אנכרוניסטי, והמושג 'מחויבות' נתפס כאיום שיש אך להתרחק ממנו. החברה המערבית התמכרה לחטיפים עתירי גלוקוז, ואין בה הסבלנות הדרושה בכדי לטעת עץ שפרותיו יבשילו רק בעוד שנים.

     אנחנו אוהבים את זה חזק ומתוק ומהיר, כאן ועכשיו. עוד לא מספיקים למצות וכבר מחליפים ערוץ. משתעממים במהירות ועוברים לדבר הבא. מכאן גם שרשרת התופעות המצערת של צפייה בפורנו, מין בגיל העשרה, נישואין מאוחרים, בגידות, גירושין ועוד. הכול בחיפוש אחר עוד הנאות וריגושים. כמו אותן יוני מעבדה בתאי הניסוי של סקינר:  לוחצים שוב ושוב על הדוושה כדי לקבל עוד מנת מזון.

     "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו" – היהדות מעולם לא התנגדה לאושר, ומעולם לא ראתה ערך בסבל, אך היא ביקשה להצביע על הקשר בין הפרי לבין הגן שבתוכו הוא גדל. פרי מצריך עץ, ולעתים אף פרדס שלם. העץ צומח לאט, בהתחלה שולח שורשים, לאחר מכן מצמיח ענפים ומוציא עלים, ורק לבסוף מגיע הפרי המיוחל. קוראים לזה: תהליך והקשר. מי שבאהבתו נטע עץ, מי שהשקה וטיפח לאורך שנים ורק לבסוף זכה לאכול מן הפירות, יודע שזהו טעם אחר. אין להשוותו לטעם הפרי שנקנה במכולת השכונתית.

     פרופ' דן אריאלי מכנה זאת בשם 'אפקט איקאה'. אפקט פסיכולוגי שגורם לאדם להעריך באופן לא פרופורציונלי פריט שהוא השקיע בו. אכן, זוגיות מוערכת יותר ויותר ככל שמשקיעים בה. זו הסיבה בגינה כל אימא אוהבת ומעריכה את ילדיה הרבה יותר מאשר ילדים שאינם שלה. אין בזה היגיון שכלי, אך יש בכך אמת רגשית. 

     מין ויחסים אינטימיים משווקים היום כמו חטיפי אנרגיה. נגיסה מהירה ומנת הסוכר נמסה בפה. אין צורך בתהליך וההקשר נטול חשיבות. אמצעי המדיה זורקים לך את זה בכל דרך אפשרית. הנה הפרי לפניך. אין צורך במאמץ של שתילה וטיפוח, לא צריך להמתין שתגדל. הנוער מתמכר בקלות, ואינו מודע לעובדה שמגע מיני מספק הוא הפרי המתוק של מאמץ מתמשך: חיזור, תקשורת, הקשבה, מחויבות, נתינה ועוד ועוד. השפע הזמין משבש את שיקול הדעת, והיד נשלחת שוב ושוב לכפתור ה – Play. למי יש כוח לטקס חתונה ארוך ומייגע? "בואי הערב עם החפצים – יש לי מקום בדירה".

מיתוס המחויבות

אין הכרח לחזור למודל השדכנות, ואין סיבה לוותר על הרומנטיקה. אך לעומת מודל הצרכנות שמשווק 'אהבה' כמוצר של עונג משכר יש להציב את מודל השייכות ואת מושג המחויבות. מול הצורך האישי בפורקן, ומול המרדף אחר הנאה, יש להציב מודל ערכי ותרבותי של איחוד נשמות ויצירת עתיד משותף. מדעי החיים אינם עומדים לצדנו בהקשר זה: הביולוגיה האבולוציונית חוקרת את העבר אך אינה מציעה עתיד מאתגר. מדעי המוח מודדים את ההווה, אך ניטרליים לגבי תוכן וערכים. את סיפור הרקע לבחירת בן זוג צריכים לספק אנשי הגות וחינוך. 'זוגיות' איננה מוצר שצריך לבדוק, אלא יעד שצריך לטפח. 'אינטימיות' לא באה לענות על צרכים ביולוגיים ופסיכולוגיים, אלא זו הדלת שמעבירה את האישיות למישור חיים אחר שמרכזו 'נתינה'. ביהדות אנו קוראים לזה – ברית. לכולנו ברור שבן משפחה לא נוטשים, גם אם הוא "חסר תועלת" ואינו מספק צורך כלשהו, כך גם בת/בן הזוג. רק במצבים נדירים וקיצוניים ביותר ראוי לנקוט באופציה של פרידה. לסעוד בן משפחה, לעזור לקרוב במצוקה, זה אולי מטופש מבחינה רציונלית וחסר תוחלת מבחינה אבולוציונית, אך אנו בוחרים לחיות כבני אנוש ואיננו מודדים את זולתנו לפי אמת מידה תועלתנית. 

     'זוגיות' שנלקחת לבדיקה מקדימה אינה מבוססת על מחויבות אלא על כדאיות, והכדאיות היא לעולם בת חלוף. רק מחויבות משותפת תיצור משמעות ותוביל לחיים מספקים.

     בהקשר זה ראוי להבחין בין 'אושר' ובין 'משמעות', וכפי שניסח זאת פרופ' אריאלי:

במחקר שבחן את ההבדלים בין משמעות לבין אושר התגלה כי הדברים שמעניקים לנו תחושת משמעות אינם בהכרח הדברים שעושים אותנו מאושרים. יותר מזה: אנשים שמדווחים על חיים מלאי משמעות מרבים בפעילויות למען הזולת, ואילו אלה שמתמקדים בעיקר בלעשות דברים עבור עצמם מדווחים על תחושת אושר שטחית בלבד. "משמעות" היא מושג חמקמק, כמובן, אבל במהותה היא נוגעת לתחושה של תכלית, של ערך ושל הותרת חותם – של מעורבות במשהו גדול יותר מהעצמי.[4]

'תכלית', 'ערך', 'משמעות' - אלו מושגים חסרי מובן מבחינה אמפירית. בעיני רבים משפט כמו 'מעורבות במשהו גדול יותר מהעצמי' אינו אלא הטפה דתית, שלא לומר עמדה מיסטית. אין למילים הללו מקום בעולם מודרני-רציונלי, אבל מבחינה אנושית, כך מסתבר, יש להן חשיבות מכרעת. כן, למרבה הפתעת הדור שחונך על הגשמה עצמית ושמוקף פיתויים לסיפוק מידיי, יש משהו גדול יותר מהעצמי. זה משהו שלא ניתן לבחינה אמפירית, אך האנושות יודעת לספר עליו. סיפורי המיתוס שהופכים אותנו לאנושיים עוסקים בהקרבה ובדאגה, באכפתיות ובמחויבות - אנו זקוקים להם. הבו לנו סיפורים על נשמות תאומות, על יצורים אנדרוגנים ועל בת קול שמכרזת משמים 'בן פלוני לפלונית'. אכן, חסר ערך מבחינה מדעית, מוטעה מבחינה היסטורית, ומזמן כבר לא אופנתי, אך זה מה שיביא למשמעות ולערך. אלו המפתחות לזוגיות יציבה, לסיפוק ולאושר.

     אז אם נשאל למה לא ליחסים אינטימיים לפני החתונה – יש תשובה אמפירית: הדבר אינו מוכיח את עצמו לטווח הארוך. ויש גם תשובה ערכית: רק מחויבות יוצרת משמעות, שיוצרת סיפוק ואושר עמוק. אז לטובתך – לא כדאי לחשוב רק על טובתך. רק החובה תוציא אותך אל מעבר לגבולות העצמי, למקומות חדשים. בינתיים, אל תשלח יד זריזה אל הפרי, טע לך עץ.

 

 

 

 

[1]    הנתונים מתוך המאמר ' Changing hues Of Indian marriages', פורסם בתאריך 25.9.15.

[2]    לסקירה חלקית שלהם ראו:Robert Epstein, Mayuri Pandit and Mansi Thakar, 'How Love Emerges in Arranged Marriages: Two Cross-cultural Studies', Journal of Comparative Family Studies, Vol. 44, No. 3 (MAY-JUNE 2013), pp. 341-360.

[3]    מחקרה של Pamela Regan Ph.D. מתוך אתר ' psychology today '.

[4]    דן אריאלי, שווה לך: ההיגיון הסמוי שעומד בבסיס המוטיבציה שלנו, ראשון לציון 2018, עמ' 19.