מי עושה קופה על חשבון הנשים?

בימים אלו, ערב הקמת הממשלה, מסתערים ארגונים שונים על חברי הכנסת והשרים המיועדים ובידם תוכניות מבטיחות למניעת אלימות בכלל ולמניעת אלימות מינית בפרט.

מדובר בארגונים שהתמחו במשך שנים בשאיבת כספים אדירה מאיתנו האזרחים דרך מנגנוני המדינה, באמצעות קמפיינים הבנויים על מקרים בודדים שמנופחים לממדים מפלצתיים. הפתרונות שארגונים אלו מציעים לא רק שאינם מביאים לצמצום הבעיה אלא להפך. על אף תקציבי הענק שנשפכו בשנים האחרונות לטובת מיגור האלימות בכלל והאלימות המינית בפרט, משנה לשנה הבעיות נעשות חמורות יותר.

מה צריכים לעשות חבר כנסת ועוזריו כדי לבחון האם התוכנית המוצעת שווה בכלל התייחסות או לא? ראשית, לבדוק על איזה בסיס נתונים עומדת ההצעה. ישנן הערכות, ישנם סקרים וישנן עובדות. לכתוב שאחת מכל שלוש נשים עברה הטרדה מינית ואחת מכל חמש נשים נאנסה, כפי שמופיע בפרסום של המרכז הישראלי למוגנות, זו הערכה שמועילה לקמפיין, אבל אף אחד לא יכול להוכיח אם זה נכון או לא. האמת שסביר להניח שהטרדה מינית בפירושה הרחב כל אחד ואחת עברו במהלך חייהם - מספיק להסתכל על חלק גדול מתשדירי הפרסום כדי להיות מוטרד מינית. אך הקביעה שכל אישה חמישית עברה אונס היא מופרכת לחלוטין.

נבחן את העובדות היבשות. על פי דו"ח שפרסם משרד הבריאות בל' במרחשוון תשפ"ג (24.11.22), בשנת 2020 טופלו במערכת הבריאות (בבתי החולים ובקופות החולים) 6,364 מטופלות שנחשדו כנפגעות אלימות במשפחה או תקיפה מינית, מהן רק 10 אחוזים בחשד להתעללות או תקיפה מינית, הווי אומר כ־636 מקרים בשנה. בשנת 2021 טופלו 7,366 מטופלות, מתוכן 15 אחוזים בחשד להתעללות ותקיפה מינית, הווי אומר 1,105 מקרים בשנה. בסך הכול: 1,741 מקרים במהלך שנתיים. גם אם נניח שבכל המקרים מדובר באונס, על אף שפגיעה מינית היא לא בהכרח אונס, אנחנו רחוקים מאוד מהקביעה הבומבסטית שכל אישה חמישית נאנסה במהלך חייה. ברור שכל מקרה אונס הוא חמור, אבל יש הבדל אם אנו עסוקים בקרוב למיליון נשים, אחת מכל חמש, או בכמה עשרות אלפים, בהתאם לפילוח מדויק יותר של הנתונים.

אחרי בדיקת הנתונים, יש לשאול מה הפילוח של נתונים אלו לפי מגזרים. בכל ההצעות שראיתי לא מופיע פילוח שכזה. אין ספק שיש חברות שבהן האלימות מצויה באופן בולט ומוכח יותר מחברות אחרות. טיפול רוחבי בבעיה מגזרית לא יניב תוצאות. כך בארגוני הנשים מקובל לפרסם נתונים על רצח נשים כדי לקבל עוד תקציבים לטיפול רוחבי בבעיה שמרוכזת באופן ברור במגזר הערבי. אגב, שם הבעיה היא לא רק רצח נשים אלא רצח בכלל. כאשר התקציבים והתוכניות מיועדים בעיקר לטיפול בגברים היהודים, ואילו האוכלוסייה הערבית ממשיכה בשלה, לא פלא שמספר הנרצחים והנרצחות לא יורד ואף מוסיף לעלות.

השלב הבא הוא לבדוק מה תוכן ההצעה, והאם יש איזו שהיא אינדיקציה לכך שהיא מועילה. אדגים זאת מתחום אחר. ידוע כי פרסום לא אחראי של התאבדויות יכול להביא לאפקט ורתר – כלומר חיקוי של התופעה והפיכתה לגל. הווי אומר, הנכחת הבעיה במרחב הציבורי לפעמים לא רק שאינה מועילה אלא יכולה גם להזיק. בחינה של חלק מההצעות מראה שהנחת היסוד של המציעים היא שעצם הנכחת הדיבור על מין ועל הפגיעות המיניות גם בגילים צעירים היא חלק חשוב בפתרון. לא רק שהנחה זו לא הוכחה, ההפך הוא הנכון: העלייה בריבוי התלונות והפגיעות צריכה להדליק נורה אדומה. ייתכן שעודף העיסוק הציבורי והתקשורתי הלא מבוקר ואחראי בסוגיות אלו גורם לאפקט ורתר בתחום הפגיעות המיניות.

 

פורסם בערוץ 7 ז' בכסלו תשפ"ג, 1.12.22