מחבר: הרב איתי אליצור
הרב בנימין, רב השכונה, הזעיק אותי בתחנונים: "אתה חייב לבוא לעזור לי, אני כבר לא יודע מה לעשות. פעם היתה כאן שכונה למופת. בשנים האחרונות כל הנוער התחיל לשתות, הם מסתובים כאן בערבים שיכורים לחלוטין. אני כבר לא יודע מה לעשות. ומה יהיה עם הצעירים כשיגדלו? גם הם עלולים להשאב לתוך זה".
באתי לשכונה ונסיתי לדבר עם הנוער. נתקלתי בהתנגדות עזה, מכל הנוער, כגון גידי שצעק עלי: "מי אתה שתגיד לנו אם לשתות או לא לשתות, יא אידיוט מכוער, מה אתה חושב? שבגלל שאתה לא שותה אתה יותר טוב מאתנו? יא מאנ...".
"לא", עניתי, "רק רציתי לומר....".
"רצית לומר, הא?" ענה שמוליק, "אני לא מבין איך בעולם עוד יש מקום לחשוכים כמוך. יא מפגר, אולי לא שמת לב אבל העולם התקדם. פעם אולי חשבו שלשתות זה בעיה. היום יש עולם חופשי, נאור, היום כולם שותים".
ומוטי הוסיף: "ובכלל, מה אכפת לך? יא חולה-נפש מגעיל מטומטם שונא-אדם. אנחנו השותים לא פוגעים באף אחד. אבל אתה, יא זבל מפגר חוליגן דפוק, כל היום מעליב אותנו ופוגע בנו".
וגידי הוסיף: "מי החליט שלשתות זה רע? זה מה שאנחנו רוצים לעשות. ככה טוב לנו".
"לך לך יא שונא-אדם זבל חלאה" סיכם מוטי.
"תראו", אמרתי להם, "אני באמת לא שונא אתכם, אני לטובתכם".
את גידי זה לא שכנע: "יא דפוק, תפסיק להחליט בשבילנו מה טוב לנו, בסדר? תתקדם. העולם התקדם. בושה שבעולם מתקדם עדיין יש מפגרים כמוך ששונאים אדם".
"תראו", אמרתי להם, "אני ממש לא נגדכם, אני לא שונא שיכורים, אני רק נגד השכרות".
זה כבר ממש הרגיז אותם. שלשתם כאחד התחילו לצעוק עלי: "אתה לא מתבייש לקרוא לנו שיכורים? תתבייש לך. אתה בעצמך שיכור. אם אנחנו נראים לך שיכורים, זה כנראה בגלל שאתה שיכור".
וכפי שסיכם שמוליק: "אתה פשוט לא יכול לסבול אף אחד ששונה ממך, אתה לא מקבל את האחר".
"אתה לא אחר", אמרתי לו, "אתה בדיוק כמוני. תשמע, אני מאמין בך, עם קצת מאמץ גם אתם יכולים לחזור לנורמליות".
"יא מפגר שיכור", הטיח בי מוטי, "אתה מנסה לרמוז שלשתות זה לא נורמלי? מטומטם".
"תראו", אמרתי להם, "כל אחד נולד עם תאוות ועם רצון, אבל אפשר להתגבר".
"אהה!" הכריז גידי בשמחה, "יצא המרצע מן השק. אם אתה מדבר על תאוות אז אתה כנראה יודע על מה אתה מדבר. לך יש הרבה תאוות. אתה כל היום חולם על קוניאק. אהה. אל תגיד שלא". ומיד התפרסם ברבים שאני השיכור חולם כל היום על קוניאק.
אבל היו לי גם הצלחות. אפרים למשל, בא אלי בדמעות וביקש שאעזור לו. בהתחלה הוא לא האמין ביכולת שלו, אבל הוא ראה שאני מאמין בו. היה לו קשה מאד לעבור בשכונה ולהריח את הוודקה. אבל היה לו כח רצון. הוא למד שאפשר לשתות גם מים, מיץ וקולה. כבר ראיתי אותו מתקדם. אבל אז באו גידי, שמוליק ומוטי, חגו סביבו כשיכור ונופפו מולו בבקבוקים. הם פתחו מולו את הבקבוקים ונתנו לו להריח, תוך כדי שהם צועקים לו: "אל תאמין, אי אפשר להפסיק לשתות וודקה. אל תתן לו לעבוד עליך. זה בדוק. היום יש מחקרים שאומרים שהשתיה היא תכונה טבועה בנפש...".
"אתה יכול", עודדתי את אפרים. "אני לא יודע אם התכונה טבועה בנפש או לא, אבל גם אם כן - אתה יכול להתגבר עליה".
אבל שמוליק ומוטי לא נתנו לו. הם ליוו אותו לכל מקום ופתחו מולו בקבוקים ונתנו לו להריח. הם נופפו מולו בבקבוקים מלאים. כל יום הם שלפו מחקר חדש. הם אמרו לו: "אתה זה וודקה, וודקה זה אתה, זה האישיות שלך. זה הזהות שלך. זה מי שאתה, למה לא נותנים לך להיות אתה?". ופתחו מולו שלשה בקבוקים מדיפים ריח מגרה. בסוף אפרים התאבד. מיד באו אלי מוטי, גידי ושמוליק בשמחת נצחון: "אתה רואה? בגללך אפרים התאבד. תתביש לך. מילא אתה עם הגישות הפרימיטיביות שלך, שיהיה לך לבריאות. אבל דיני נפשות? אנשים מתאבדים בגללך, אתה לא מתבייש?"
בינתים גם הרב בנימין הסתבך קצת. באחת מדרשותיו הוא אמר שצריך להלחם בנגע השתיה. מוטי מיד הודיע בשכונה שלא יתכן שרב בעל דעות חשוכות כאלה ימשיך לכהן כרב השכונה. גם אני התחלתי לקבל מכתבים מכל מיני חברים שלי שכעסו עלי על חילול השם שאני גורם. מסתבר שהקמפיין שמוטי וגידי ניהלו נגדי כבר הגיע רחוק.
אבל אני עוד לא התייאשתי. אני מאמין בהם. הם מסוגלים להגמל.