איפכא מסתברא

בוקר יום שישי, והשמים הבהירים מבשרים שהמלכה בפתח. תיכף אמריא לכיוון המרפאה הירושלמית. אני פותחת את דלת ביתי בדחיפת רגל קלה, מערסלת בזרועותיי קניות לשבת מהמרכול השכונתי, וחבילה שהולכת ותופחת מידי שבוע, של עלוני פרשת שבוע.

במהלך השבת אספיק לרפרף על רוב הדפים הצבעוניים, מלקטת בחצי עין מודעות או כתבות קצרות על יוזמות חדשות, ספרים חדשים שיצאו לאור, וגם דברי תורה מעניינים, אבל בעיקר – מחפשת כתבות פיקנטיות.

והנה נופלת עיני על כתבה של מנחם הורוביץ. הוא מציג מציאות, ואחר כך מנתח אותה. כך הוא אומר: 'שתי תופעות מעניינות מתרחשות במקביל בשנים האחרונות בציבור הדתי, מצד אחד ירידה בגיל הנישואין, ומצד שני עלייה בשיעורי הגירושין. את שתיהן אפשר להרגיש היטב בסביבה הקרובה והרחוקה שלנו, ואפילו לזהות קשר ביניהן.' והוא ממשיך לטעון שהעובדה שבני הזוג צעירים גורמת לכך שהבחירות שלהם פזיזות ושחסרים להם הכלים להדוף מכשולים, ללא חיבור עמוק וישוב דעת שמאפשרים לנישואין להצליח, וזה קורה רק בגיל מבוגר יותר.

אך למרות כוונתו הרצויה, ניתוח המציאות שלו שגוי, בעיני. אני מסכימה אתו לגבי החשיבות של שיתוף ההורים, אבל זה נכון בכל מקרה, וזה רק שאלה של מינון. אבל על האקסיומות שהוא מציב, ממש לא.

ראשית כל, הנתונים הדמוגרפיים בשטח אינם מצביעים על קורלציה בין גיל נישואין לבין אחוז הגירושים. יש גם גירושים בנישואי בוסר. אז מה? הרוב המוחלט בונה בתים שמחים, עם חברות שמתרקמת בערוגה של ידידות ממושכת וגדילה יחד.

אני פוגשת מאות כלות בשנה, מזה כבר כשלושים שנה, ואני מרגישה שהכלות היותר מבוגרות לוקות פעמים רבות בהוספת דעת שמוסיפה מכאוב. זה מתחיל במפגש במרפאה לקביעת תכנית – כל הוראה רפואית הופכת להר גבוה, היא הכינה רשימת שאלות אין סופית כי החששות רבות מנשוא, והזרימה נעדרת. לא כך אצל בנות העשרים. אבל קטונתי. מי לנו מומחים מטובי השדכנים והיועצים והמלווים, שפועלים לילות כימים כדי לתרום להקמת בתים מאושרים. והם ממליצים על נישואים דווקא בחלון ההזדמנויות שבין גיל 20-22.

ככל ששנות הרווקות מתארכות, אצל רוב החבר'ה, בנות ובנים, החששות עולים, הקיבעון המחשבתי פושה, והזרימה הטבעית משתבשת. העיניים הבורקות של הכלה הצעירה והמשולהבת מבשרות חיות בריאה. היא לא יותר תמימה מכלה הנמצאת בעשור השלישי לחייה. אולי ההיפך הוא הנכון. דורו של משיח הוא דור התאב לדעת. והוא דעתן. והוא מעמיק. והיא תשאל את כל השאלות הכי מתקילות, ותעלה רעיונות יצירתיים, ותגלה אסרטיביות מקורקעת. אבל הכל בזרימה, בכיף, בקלות.

אני עוקבת אחר הזוגות. מזדקנת לצידם. הם נפלאים ומאושרים ומודעים, וגם פונים לעזרה ולייעוץ בעת הצורך. לכל כלה אני מעניקה תלוש ליעוץ זוגי חינם מטעם המרכז למשפחה של איגוד י.נ.ר. והם דווקא שמחים בזה מאוד. הם גם פוגשים את נפלאות הפריון בחלון ההזדמנות המתאים והבריא והמבטיח של שנות העשרים.

והמדהימים ביותר הם הזוגות בחאקי. הם במיוחד צעירים. מכירים עוד מהסניף או שהוא אברך צעיר בישיבת הסדר. והם עוברים את השרות הסדיר שלו כזוג נשוי. ואני מנסה להיות תומכת לחימה ולסייע הורמונלית לשלמות הבית. והן גיבורות. והם גיבורים. והם לומדים את סודות האינטימיות שהיא מעבר לפיזי, ומעבר לכאן ועכשיו, והיא ניזונה מציפייה וגעגוע ומחלומות נשגבים לצד המציאות הקצת יותר מסובכת.

זוגיות זאת משימת חיים. כל זוג בונה את התיבה שלו בעמל ביזע ובעין שוחקת. אל תעשו לי הכללות. ואם כבר, הייתי מסכמת ש'איפכא מסתברא'. חבר'ה, תתחתנו צעירים!