מחבר: ד"ר חנה קטן
אני מתבוננת בצג ומסכמת בסיפוק - העובר שלכם פוטוגני מאוד. מתאים לגילו. מרגיש נעים בפנים. ההתרגשות ניכרת. הבעל מציץ במראה העובר על הצג, כמעט מזיל דמעה, ובקול חנוק הוא ממלמל - 'דוקטור, לילד הזה חיכינו עשרים שנה'. ליבי הולם. אני שואלת בזהירות - 'זהו הילד הראשון שלכם?' האיש פונה אלי בחיוך נבוך - 'דוקטור, יש לנו בבית 15 ילדים. אבל לילד הזה חיכינו עשרים שנה'...
המפגש הזה השפיע עלי עמוקות, ומלווה אותי עד היום. כן, זהו 'תכנון משפחה בריאה' - להתפלל מראשית הדרך על ברכת הילודה שתתממש שוב ושוב. שהנסים לא יפסקו לעולם.
אני פוגשת במרפאתי מידי יום נשים ולדניות, שלהן כבר ילדים רבים ואף נכדים, שמבקשות טיפול כדי לזכות ללדת ילד נוסף. לכאורה כל כך תמוה. ההריונות והלידות, ההנקות, הלילות הלבנים – כל אלו שואבים כוחות פיזיולוגיים ורגשיים מהאישה. איפה תמצא מקום לעצמה?
***
כמדומני, שהנשים האלו שפונות אלי מחפשות רופאה שתבין לליבן, ולא תשלח אותן, בעקבות הבקשה לטיפולי פריון בגיל כזה, לפגישה דחופה עם פסיכיאטר - זאת אוכלוסיית נשים מאוד מיוחדת. בתוך ניסיוני עתיק היומין, שלושים שנה בתחום, אני פוגשת מציאות, בה האשה הממוצעת מייחלת, משתדלת, מתפללת למשפחה גדולה, אף כשהבעל וגם הרב חוששים לכוחותיה. היא פשוט ממלאת את הצורך הרגשי והערכי הבריא שלה להגדיל את משפחתה, להביא חיים לעולם, מתוך שמחה, מתוך מודעות לערך העצום של הילודה מתוך בריאות נפשית ומתוך אהבה אין קץ. האינסטינקט הטבעי והבריא הזה הוא לדעתי הסיבה שהאשה לא הצטוותה במצוות 'פרו ורבו', כי הרצון אצלה הוא קיומי ממש, כך שאין צורך לצוות על כך.
"ומה עם הילדים"? ילדים שגדלים במשפחה ברוכה ורחבה מאושרים בדרך כלל מאוד, כי מציאות זו מעניקה להם חום ובטחון, פיתוח רגשי ויציבות נפשית, גמישות ותחושת אחריות, כפי שרק משפחה שכזאת מסוגלת להעניק. בתי העשירית קיבלה בהיותה בכתה ז' משימה כיתתית, ובה בין השאר היה על כל תלמידה לנסח את משאלת ליבה. היא הייתה אז מוכתרת בתואר 'הגדולה בין הקטנים' בבית, ו'בתוקף תפקידה' נדרשה לעזור הרבה-יחסית, כולל פיקוח על אחיה הקטנים בשעות אחר הצהריים ועוד. בסופי שבוע היא טיפלה במסירות גם באחיינים שהגיעו לשבת, ופינתה את חדרה בקביעות למען הוריהם ולמענם. ואז, כשבתי הקריאה לי את משאלת ליבה - לבי שלי החסיר פעימה: היא בקשה מהקב"ה עוד אחות אחת קטנה!...
ואולי תשאלנה - "ומה עם איכות החיים של האשה"? בדרך כלל האשה הוולדנית איננה מאבדת את זהותה, אלא להיפך - היא בונה את זהותה האמיתית והבריאה, הכוללת באופן מובנֶה, ובגאווה, מעגלים של לידות והנקות וחוזר חלילה. וגם ברמה הטכנית - אנחנו חיים בדור בו הבעלים שותפים ב"נועם עול" גידול הדור הבא, וכמובן גם האחים הגדולים. בחלק מהבתים קיימת חלוקת תפקידים מסודרת בין הילדים, לעיתים גם עם לוח תורנויות מוקפד להפליא, לתועלת כל הנוגעים בדבר. כך שדווקא ה'שד' הזה לא נורא כל כך.
ואם תשאלנה "ומה לגבי בריאות האשה?", כאן חשוב להדגיש, שרוב הסטטיסטיקות העולמיות העוסקות בנשים ולדניות מתייחסות לנשים ברמה סוציואקונומית נמוכה ואף נמוכה ביותר, ולכן חלק גדול מהמסקנות שלהן אינן רלוונטיות כלל לציבור שלנו. הספרות הרפואית אינה מבדילה במידה הראויה בין האוכלוסייה של הנשים היהודיות הדתיות הוולדניות - לוולדניות ה'קלאסיות' ברחבי העולם, שרובן הגדול שייכות לעשירון התחתון ואף למטה מזה. למעשה הנשים היהודיות מכל המגזרים הדתיים הן הציבור היחיד בעולם [!] שיולד במודע הרבה ילדים כשהוא ברמה סוציואקונומית גבוהה-יחסית, עם שירות רפואי ברמה הגבוהה ביותר, ורמת השכלה מתקדמת מאוד. אם נשכיל לקרוא את 'האותיות הקטנות' שבמחקרים אלו, נראה כי התיאורים השחורים שבהם קשורים למצב הסוציואקונומי של הנשים נשואות המחקר הרבה מעבר לעצם עובדת הוולדנות. אפשר לומר ברמת העיקרון שהנשים הוולדניות בציבור שלנו, ששומרות על בריאותן ועל מעקב רפואי ראוי - אינן בריאות פחות מחברותיהן שילדו רק מעט, ולעיתים קרובות ההיפך הוא הנכון.
האם הלידות המרובות מסוכנות יותר? עבודות רחבות היקף שבוצעו בבתי חולים שערי צדק, ביקור חולים, ולניאדו מצאו שדווקא ההיפך הוא הנכון. לגבי סיכונים שונים, מה שמכריע הוא גיל האשה ולא מספר הילדים שילדה. המחקרים יודעות לספר על פחות ניתוחים קיסריים ולידות מכשירניות בלידות של וולדניות. הפלא ופלא.
אז הרצון האלמוותי להוסיף חיים בועט וקיים.
ויש וריבונו של עולם מצרף מחשבה ותפילה למעשה.
לפני שנים רבות פנתה אלי אשה יקרה לביקורת רפואית לאחר הלידה ה-19 שלה. היא גלגלה לפני סיפור מעניין. לאחר הלידה השניה עברה ניתוח לכריתת חצוצרה ושחלה עקב זיהום קשה באגן, ואז אמר לה הרופא בפנים חמורות סבר: להערכתנו לא תוכלי להביא עוד ילדים לעולם כי גם החצוצרה והשחלה הנגדיים נגועים בזיהום. האישה, בלב שבור, אזרה עוז בתפילה, והנה – הקב"ה קיבל את תפילתה בהידור רב...
אמי ז"ל נישאה כשהיא קרובה לגיל שלושים, אחרי שסיימה את הדוקטורט. היא ילדה שמונה ילדים בזה אחר זה, והרופא האמריקאי שלה (יהודי!) היה גוער בה קשות לאחר כל לידה, כשהוא אינו מצליח להבין איך אשה משכילה כמוה מתנהגת באופן כה 'פרימיטיבי'... מעט אחרי הלידה האחרונה (סמוך לפני עלייתנו ארצה) היא החליטה לעשות לו 'תרגיל': היא הביאה את אחיי ואותי לבושים ומסורקים יפה לקליניקה שלו, העמידה אותנו בשורה, ושאלה אותו בטון מיתמם: "דוקטור, על איזה מהם הייתי צריכה לוותר לדעתך"? הרופא הגינקולוג ההמום לא מצא מילים. אמי מספרת שהשמועות אומרות שמאז הוא הפסיק "להטריד" נשים שליבן חשק במשפחה גדולה...