בין תרבות הממוקדת ביצר לבין תרבות הממוקדת בנצח

ביומן של מקור ראשון פורסם מאמר של יואב שורק, שהוא תשובה למאמריהם של זאב שביידל ונחי אברהם, שהשיבו על מאמרו של יואב שורק מהגליון הקודם (את שלשת המאמרים אפשר למצוא כאן: http://www.news1.co.il/Archive/003-D-85482-00.html).

ברקע הדברים, מאמרו האמיץ של יואב שורק, שהעז לומר את האמת הפשוטה, למרות שהאווירה הקיימת היום ברחוב עוינת אותה (מסבות שנזכיר להלן). יואב שורק פשוט כתב שהחברה צריכה להגן על עצמה מפני לגיטימציה לזוגות חד-מיניים.

תקף אותו על כך זאב שביידל, אדם שהוא עצמו בעל נטיה חד-מינית. זאב שביידל התכתב גם אתי לפני כמה שנים על הנושא. הפעם מצאתי את עצמי מסכים לגמרי עם האבחנה שלו. (אם כי לא עם המסקנה).

זאב כותב: "רווקות מבוגרת, אימהות חד-הוריות, גירושין ויציאה מהארון - כל אלה הם עסקת חבילה שבאה עם המודרנה ועם מודל הנישואים שלה, זה שיש עמו בחירה ואהבה וברית ואחריות. אנשים נמנעו מלצאת מהארון לא מפני שהייתה לנו חברה צדיקה וקדושה, אלא כי הם פחדו מסנקציה חברתית... ". אני בהחלט מסכים. מדובר בעסקת חבילה. ברור שהיציאה מהארון, כמו הרווקות המבוגרת וריבוי הגירושין, הם חלק מתופעה אחת שהתרבות העכשווית מקדמת. תרבות האינסטנט, וההנאה הרגעית. המשיכה המינית, כמו הרגש הרומנטי (גם כאשר אינו מדבר בהכרח על מין גופני) ועוד, הם מעין תמריץ, סוכריה, פיתיון, שניתן ע"י הקב"ה (או ע"י הטבע, או ע"י האבולוציה, יבחר כל אחד ע"פ טעמו האישי) כדי לעודד את האדם להוליד ילדים, לגדלם ולחנכם. יתרונם של הרגש הרומנטי והמשיכה המינית בכך שהם הופכים את האדם מיצור חסר-חשיבות בן חלוף שחי במשך הרף-עין קצרצר של כמה עשרות שנים, לגוף של בניין עדי עד שממשיך לחיות לנצח באמצעות העברת אישיותו וערכיו לדורי דורות. כדי לעודד אותו לעשות זאת, נתן לו הקב"ה תמריץ מיידי מסויים. התרבות של היום הפכה את הטפל לעיקר. את המטרה היא הזניחה, ואת התמריץ הפכה למטרה בפני עצמה.

התוצאה: אנשים לא מתעניינים בתפקידם ההיסטורי של הקמת בניין עדי עד והנחלת ערכיהם לדורי דורות. הריגושים הרומנטיים והפרפרים בבטן הפכו מטפל לעיקר. אנשים רוצים לחיות בסרט, בעוד שאינם מוכנים לשלם אפילו את מחיר הכרטיס.

לכן, אנשים לא מחפשים דרך לבנות בית ולהקים מפעל חיים. הם מחפשים את הפרפרים בבטן. הם חיים בתרבות שאינה מכירה בתהליכים היסטוריים כלליים ארוכי טווח, אלא בַפרט ובהנאתו הרגעית. הכלל והתהליכים ההיסטוריים מוערכים רק כל עוד הם באים לשרת את הפרט ואת הנאתו הרגעית. עולם הפוך: הפרט חסר-החשיבות, שהיום הוא כאן ומחר איננו, נעשה מלך העולם. הנצח נעלם.

לכן יש רווקות מאוחרת. אנשים לא מסוגלים להתחתן עד אשר יחושו את הפרפרים בבטן שהם מעוניינים לחוש. אותם פרפרים שהם התמכרו אליהם ושהתרבות מספקת להם בהנאה ממכרת בשירים, בספרים, בסרטים ועוד ועוד. הטפל הפך לעיקר.

אבל לא רק שהאנשים האלה הפכו את החלק הטפל של האושר לעיקר. הנקודה היא שבסופו של דבר האנשים האלה לא מוצאים אפילו אושר מהסוג הזה. נניח שבגיל 30+ האנשים האלה ימצאו סוף סוף את גברת הפרפרים המיוחלת. כמה זמן הפרפרים יחזיקו מעמד? שנה? שנתים? שלוש?

האשליה שלפיה אחרי שתמצא הנסיכה נבוא אל המנוחה ואל הנחלה, לא מוכיחה את עצמה בשטח. מי שהתרגל לרדוף אחר הריגושים, ימשיך בכך גם אח"כ. כי אחרי הנישואין צריך להתמודד יחד עם כל מיני אתגרים. חיי הנישואין כוללים ויכוחים, מחלוקות ועוד, הם לא מושלמים. ותמיד כאשר יש משבר - הפתרון הקל והקורץ הוא לפרק את החבילה. זה לא מצריך מאמץ. לבוא בשם האידאולוגיה ולומר שאם אין "אהבה" אין נישואין, ולהתגרש. מה גם שבעולם החיצוני תמיד מקננת האשליה שמעבר לאופק מחכה האבירה על הסוס הלבן.

לכן, עסקת החבילה הזאת אכן כוללת גם ריבוי מקרי גירושין. (וגם ריבוי מקרי ניאוף).

במבחן התוצאה, השיטה של נישואין שבה הריגושים הם העיקר, לא הוכיחה את עצמה.

התורה מלמדת להתגבר על הפיתויים, וללכת אחר השכל. התורה מלמדת את האדם עם מי להתחתן ועם מי לא, כדי להודיעך דבר אחד ברור: זה נשלט. האדם יכול לשלוט ברגשותיו, ביצריו, בתאוותיו ובמשיכותיו, ולבנות לו בית המתחייב מן השכל ולא מהתאוה והמשיכה. להמחשת הענין אציג מעשה אחר לגמרי, בשני אנשים בני שני מינים שונים. מעשה בראובן שאוהב מאד את בלהה. הוא לא מסוגל להפסיק לחשוב עליה מרגע פקחו את עיניו בבקר ועד עצימתן בערב. הוא מאוהב בה עד קצות אזניו. הוא לא בודד בכך, זה הדדי. בלהה חשה כלפיו בדיוק אותן רגשות. אלא שיש בעיה: לראובן יש אשה אחרת. יש לו גם ילדים. אין לו נגדה שום דבר, הוא פשוט לא חש כלפיה את אותן תחושות שהוא חש כלפי בלהה.

לכאורה, במקרה הזה יש פתרון כשר למהדרין: יגרש את אשתו וישא את בלהה. בכל זאת נראה לי שכל אחד מאתנו שיגיע לפתחו מקרה כזה, יעשה כל מאמץ להבהיר לראובן ובלהה שעליהם לשכוח זה את זה ובכחם לעשות זאת. אפשר להסביר לראובן שאין שום דבר בונה ברגש שהוא חש כלפי בלהה. זה רגש הרסני ורע. לכן צריכים ראובן ובלהה לעשות מאמץ לשכוח זה את זו. והם מסוגלים. אם הם עובדים יחד - שאחד מהם יחפש לו מקום עבודה אחר. אני מניח שכך ינהג כל אחד מאתנו. וזה למרות שאין כל איסור בפתרון המוצע.

לא כך ינהג בן הגישה המתירנית. הוא ימליץ על נשואי ראובן ובלהה אפילו במקרה יותר חמור - שגם בלהה נשואה.

אז צודק שביידל שמדובר בעסקת חבילה: עלינו לבחור בין שתי אפשרויות:  לקבל תפישת עולם שבה כל אדם נושא אשה וחי איתה, וברור לו שהיא אשתו וטוב לו איתה. היא אשתו וזהו. או לקבל תפישת עולם שבה האדם תמיד מחפש את הרגש, תמיד רודף ולעולם לא מוצא. עולם שבו יש  רווקות מאוחרת, גירושין רבים, בגידות רבות, יציאות מהארון, חיפוש בלתי פוסק אחרי ריגושים, הפיכת הריגושים לעיקר. ומעט מאד הולדת ילדים והנחלת ערכים לדורי דורות.

זאב שביידל ואני מסכימים בהחלט על הגדרתן של שתי הדרכים העומדות לפנינו. אנו חולקים רק בשאלה באיזו משתיהן כדאי לבחור.

אני מודה שהדרך שאני מציע היא קשה הרבה יותר, ומצריכה מאמץ גדול ומתמיד. אבל במבחן התוצאה היא מנצחת.

בניית מודל חברתי שבו ברור לכל אדם שהוא נושא אשה וחי איתה עד סוף ימיו, פשוט כי ככה זה, מביאה תוצאות הרבה יותר טובות. לא רק שהיא מביאה תוצאות הרבה יותר טובות, בסופו של דבר היא גם מביאה יותר אושר. (ואני מודה שבעיני האושר הרבה פחות חשוב מהתוצאות). בחברה כזאת אנשים לא עסוקים כל חייהם במרדף אחרי האושר שהם לעולם לא ישיגו.

אושר תלוי לא במה שיש לאדם, אלא בפער בין מה שיש לו לבין הפיתויים. מעשה בחברה שסיפקה כל יום לעובדיה ארוחת צהרים, וכולם היו מרוצים. החברה החליטה לפנק את העובדים, והחליפה את ספק האוכל בקייטרינג מפואר, שהציע כל יום לכל עובד לבחור מנה אחת מבין עשרים אפשרויות. העובדים נעשו הרבה פחות מרוצים. מה קרה? קרה שכעת כל עובד ראה כל יום 19 מנות שהוא נאלץ לוותר עליהן. התרבות של היום מראה לכל אדם המון מנות שהוא לא ישיג לעולם. כאשר ברור לכל אדם שיש לו אשה והיא אשתו וזהו – החיים יותר פשוטים ויותר מאושרים. (ואגב, לא  חייבים ללכת לקיצוניות שבה ההורים בוחרים עבורך את בן זוגך. אפשר בהחלט לבחור, כל עוד הנורמות החברתיות הן שאדם מתחתן בגיל סביר וצעיר, ולא מתגרש (אלא במקרים קיצוניים במיוחד)). אנשים שאינם מאושרים היום בקשר הנישואין שלהם, זה לא משום שהוא עצמו לא טוב, אלא משום שהחברה הציגה בפניהם אלטרנטיבה מפתה ונוצצת, מדיפה ניחוחות מזילי ריר. (כולל אנשים עם נטיות שונות. הם יוכלו לחיות טוב מאד עם אשה שיכולה להיות בת בריתם, כל עוד החברה לא תציג בפניהם כריאלית את האופציה שהם נוטים אליה. אבל אם האופציה האחרת תישקף לעיניהם מעל כל גבעה גבוהה ומעל כל מאמר בעתון, הם באמת יתקשו מאד להיות מאושרים).

איש ואשה שיחיו באי בודד, יהיו זוג עליז ומאושר בלי בעיות זוגיות, בלי קשר לאישיות שלהם ולנטיות שלהם. הם בודאי יחשקו זה בזו. כנ"ל לגבי איש ואשה שהחברה נותנת להם תחושה שהם חיים באי בודד. הבעיה מתחילה כאשר החברה נותנת את התחושה שהכל פתוח, ואף יותר מכך: לועגת למי שמנסה לגבור על נטיותיו.

יש כאן מערכת יחסי גומלין הדדיים בין החברה לפרטיה ובין הפרטים לחברה. כאשר החברה בכללה משדרת נורמה מסויימת, הפרטים קולטים שזה המצב ואין בלתו ומתיישרים לפי הנורמה. ולכן מפסיקים לחשוק באפשרויות אחרות. מאידך, כאשר מתרבים הפרטים החורגים מהנורמה, משתנה הנורמה של החברה כולה, ואנשים נוספים נמשכים אל החריגה. לכן, אין מקום לטענה שאל לה לחברה להתערב במעשי הפרט. מעשי הפרט, במקרה זה, משפיעים על החברה כולה, ועל חברים אחרים בחברה. (מעבר לעובדה שיש חשיבות למראה פני החברה מצד עצמם, ולא רק כאמצעי להשגת מטרותיו של הפרט).

צא ולמד מהפדופילים.  הפדופילים הם סיפור הצלחה, משום שאיש לא מגלה כלפיהם אמפתיה. לכן הם מצליחים לשאת אשה בוגרת ולהקים משפחה. מי יודע כמה מאתנו נולדו עם נטיה בלתי ניתנת לשליטה לרצח. אולי גם אתה ואני. אנחנו אפילו לא יודעים על כך משום שאיש לא יגלה אמפתיה לנטיה הזאת. אולי אפילו אני ואתה פדופילים, אלא שאנו פשוט לא יודעים על כך. הבעיה של ההפוכים צצה בדור שנותן להם אמפתיה.

ההבדל בין המוזכרים כאן לבין פדופילים, הוא שהתרבות העכשוית יצרה מצב שבו גם מאלה וגם מאלה אנו דורשים לעשות דיאטה ולחיות על פריכיות אורז בלבד. ההבדל הוא שמהפדופילים אנחנו דורשים לחיות על פריכיות אורז בחדר שכל מה שיש בו וכל מה שאפשר להשיג בו זה פריכיות אורז. מההפוכים אנחנו דורשים לחיות על פריכיות אורז בחדר שיש בו מעדני מעדנים משמינים ומדיפים ניחוחות, ובו יש גם אנשים שבזים בוז עמוק למי שחי על פריכיות אורז, ומאמינים שאי אפשר להתגבר על היצר. אחר כך, אחרי שגם ההפוכים בחדר הזה לא מצליחים להתגבר, כולם אומרים: הנה, אמרנו לכם, הרי ההוכחה שאי אפשר לשנות את זה. הנבואה מגשימה את עצמה.

אבל הנקודה העקרית שעומדת כאן לדיון, כמו ששביידל היטיב לבטא, היא שהנושא הוא לא ההפוכים. הנושא הוא התרבות המאמינה שהדבר הכי חשוב בחיים הוא היצר, הרומנטיקה, המשיכה המינית וכו'. אצל אנשים נורמלייים זה מתבטא בריבוי גירושין וניאוף, אצל ההפוכים זה מתבטא כמו שזה מתבטא. בחברה שבה ברור שכל מי שמגיע לגיל מסוים מתחתן, פשוט מפני שכך הכל עושים, ואף אחד לא מחפש ריגושים מיותרים, הכל הרבה יותר פשוט

(רק לא אהבתי את מכבסת המלים שבה השתמש שביידל: "כיום, לעומת זאת, בני הזוג מחפשים אהבה. הם מבקשים להרגיש טוב עם האדם שיחיו איתו את חייהם. הם רוצים בן ברית לחיים". מה שמחפש שביידל הוא לא בן ברית ולא אהבה, אלא מישהו שמספק יצרים ומשיכות מיניות. בן ברית יכול בהחלט להיות בן אותו מין גם אצל אנשים נורמליים. במקרים רבים אנשים הקימו מפעל חיים עם שותף בן אותו מין, בין אם זה עסק משותף, ובין אם זה מפעל חינוכי או אידאולוגי משותף. השותף הנ"ל הוא בן ברית מצויין. לא נעים לומר, אבל בד"כ השותפים האלה מסתדרים זה עם זה הרבה יותר טוב משכל אחד מהם מסתדר עם אשתו. הם בני ברית מצויינים. מה הם מחפשים אצל האשה? הולדת ילדים, וכן את הסוכריה שהקב"ה צרף להולדת הילדים, פרס של עידוד למתמידים. שביידל רוצה רק את הסוכריה, אבל משום מה הוא מתעקש לכנות אותה בשמות יפים).