האם טוב שנשים תהיינה שוות לגברים

מצוין שנשים רוצות ללמוד כי הן רוצות ללמוד. אבל רע מאד שנשים רוצות ללמוד כי הגברים לומדים. קידום והשכלה הם תמיד דבר חיובי. גם אצל גברים וגם אצל נשים. אבל בתנאי שלא עורכים השוואות. את האשה יש לקדם כי יש לקדם את האשה, לא מפני שהגברים התקדמו. יש ללמד ולקדם את הנשים, בתנאי שזה לא בא מתוך גישה של "נראה מה קורה אצל הגברים ונעשה את זה אצל הנשים". גבר זה לא אשה ואשה זה לא גבר. הם לא שוים ולא אמורים להיות שוים. ובכלל, לא צריך להשוות ביניהם. יש לקדם השכלה אצל הגברים ויש לקדם השכלה אצל הנשים, ולא אמורה להיות זיקה כלשהי בין שני המשפטים האלה.

אין לי שום דבר נגד נשים שרוצות לפעול בכשרונותיהן במרחב הציבורי. יש לי הרבה נגד נשים שמסתכלות מה עושה הגבר ומנסות לחקות אותו.

כאמור, כל אדם בין איש ובין אשה – שילמד, יתקדם ויתרום לחברה.

אבל בכמה הסתייגויות. הן כדי לגדור פרצות שנובעות מכך, והן מעצם הרעיון.

נתחיל בפרצות. המחיר שאנחנו משלמים על הפמיניזם הוא כבד מנשוא. ואני לא מדבר רק על יצירת האיבה והתחרות בין הגברים לנשים. אנחנו נמצאים היום במצב קטסטרופלי שבו שליש מהמשפחות מתפרקות. משפחה היא לא משפחה, מסגרת היא לא מסגרת. המיניות והרומנטיקה נוכחות במרחב הציבורי בצורה מוגזמת וחסרת פרופורציות. כמות הבגידות והניאופים היא בלתי נתפשת. אני לא בטוח שעם המקום המרכזי שהמין תופש בחיינו אנחנו עדיין ראויים להקרא חברה אנושית.

ברור שאי אפשר להאשים את הפמיניזם בכל זה. הרוב נובע מאידאולוגיות אחרות של מתירנות. מצד שני, אי אפשר לומר שהפמיניזם לא תורם גם הוא את חלקו למצב הקטסטרופלי שאנחנו נמצאים בו. חברה מעורבת היא חברה רוויה במתח מיני מעצם טיבה. כל עוד אנו בני אדם עם יצרים, תהיה זו תמימות או התממות לחשוב שאפשר להושיב במקום עבודה אחד גברים ונשים בלי ליצור סכנות. כמו שאי אפשר להכניס למרחב הציבורי מכוניות וחשמל בלי סידורי בטיחות מחמירים, כך אי אפשר לקדם נשים בלי להציע במקביל סידורי בטיחות מחמירים. הפרדה בין הגברים לנשים. נהלים מחמירים לקשר בין הגברים לנשים. קודי לבוש והתנהגות מחמירים, וכו' וכו'. ולדעת שעם כל אמצעי הבטיחות, עדין תהיינה תאונות. (אגב, הייתי מאמין לכנות כוונותיהן של הפמיניסטיות אם הן היו בעצמן באות ואומרות: אנו יודעות שהפמיניזם, בצד הרווח שלו, גם גובה מחיר ויוצר סכנות, ולכן אנו נעשה ככל יכולתנו כדי לצמצם את הסכנות למינימום. אנו נדאג לכך שנשים לא תעוררנה יצרים, אנו נקפיד על קודי לבוש והתנהגות מחמירים מאד, ונגן על המשפחה ככל יכולתנו. אני מוצא שלא רק שהפמיניסטיות לא אומרות את הדבר הזה, הן אומרות בערך את ההפך. מה שמעורר חשד לכך שאולי הן בעצמן מונעות בין השאר מתוך רצון לתת חופש ליצר). המצב שתארתי לעיל גם לא מוסיף כבוד לנשים. אם גבר מקדם אשה מפני שהוא נהנה מנוכחות אשה לידו, גם אם זה לא יביא בסופו של דבר לידי תאוות בשר, זה לא מוסיף כבוד לא לגבר ולא לאשה. הסכנה שהדבר מביא למשפחה נובעת לא רק מהסבות שמניתי לעיל, אלא גם מכך שהפמיניזם מעצם טיבו מערער את חשיבות המשפחה, וכאן אנו עוברים לבעייתיות שבעם הרעיון.

כאמור, אני תומך בלמוד והשכלה של נשים. אבל הרעיון הפמיניסטי מכיל יסוד אגוצנטרי. יסוד ששם במרכז את האדם הפרטי. יסוד שלא שואל מה אני יכול לתרום לכלל, למהלך ההסטוריה הנצחי, לנצח, אלא שם במרכז את האגו. (וגם כאשר הוא שואל "מה אני יכול לתרום", הדגש במשפט הזה הוא לא על "לתרום" אלא על "אני"). ההבנה שכל אחד מאתנו הוא חלק משלם הגדול מסך חלקיו, שבו כל אחד נותן את חלקו. מתערערת. ובמיוחד מתערערת היחידה הבסיסית ביותר: המשפחה. הפמיניזם דוחה את הרעיון שמשפחה מורכבת משני חלקים שלכל אחד מהם תפקיד משלו בסך-הכל השלם, ומבקש לראות במשפחה (וכן בקהילה, בעם, בעולם) אוסף של אנשים שוים לחלוטין, שכל הבדל ביניהם הוא מקרי, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. לפי תפישה זו, אדם מתחתן עם בן דמותו הנשקף אליו מן הראי. בבסיס העניין עומד רגש אגוצנטרי שלא מתעניין בשלם הגדול הנוצר מסך חלקיו, אלא רוצה לעמוד לעצמו.

נוצרה מציאות שבה בני זוג אינם חשים עוד בחיוניות הקשר ביניהם, ואינם יוצרים יחידה שלמה המורכבת יחד משני חלקים שכל אחד מהם תורם את תרומתו הייחודית. אינני טוען חלילה שצריך לקצץ את רגליהם של בני הזוג כדי שיהיו תלויים בבן זוגם, אבל כאשר נוצרה מציאות שבה אדם אינו חש עוד בחיוניות של הקשר עם בן זוגו, והתלות הכלכלית כבר לא משמשת בתפקידה בחִזוק הקשר, צריך למצוא דרכים אחרות כדי ליצור את החיוניות של הקשר הזה, ולחזק את המשפחה.

כיון שאנו בעידן של השכלה, כחו של הגבר היום יותר גדול מבעבר, וכחה של האשה היום יותר גדול מבעבר. האידאל של הדור הוא לדעת לשלב את שני הכחות הגדולים האלה וליצור יחד יחידה משותפת שכחה המשותף יותר גדול מכחה של יחידה כזאת בעבר, וגדול הרבה יותר מסכום הכחות של הגבר בימינו והאשה בימינו. בינתים זה לא קורה. בינתים החברה מעודדת את כל אחד מהצדדים לגדל את עצמו ולנתק את עצמו מזולתו.

האידאל של הדור הוא ליצור יחידה משותפת מהגבר של היום והאשה של היום. יחידה שכחה יהיה גדול בהרבה מסכום הכח של הגבר והכח של האשה. ביחידה כזאת, שוב יהיו תפקידים גבריים ותפקידים נשיים, אבל הם יהיו תפקידים של גברים שלמדו ותפקידים של נשים שלמדו. בני הזוג ישארו יחד, משום שכל אחד מהם לחוד הוא דבר הרבה יותר קטן מכחו של הזוג כולו.

ובכל מקרה האשה כנראה תהיה הרבה יותר בבית. מכונה לגדול ילדים כנראה לא ימציאו, וטוב שכך.

אבל כאמור, למרות המרכיב האגוצנטרי הנמצא בפמיניזם, בסופו של דבר אני סבור שבסך הכל האופציה של האשה ללמוד, להשכיל, להתקדם ולתרום את חלקה, היא דבר חיובי. אלא שיש לסייג זאת בסייגים שהזכרנו לעיל, ובאחרים. ולעשות זאת לא בגלל הפמיניזם אלא למרות הפמיניזם.

כל זה אינו אלא נסיון לסכם נושא רחב מאד בשורות ספורות.