תאריך: סיון תשע"ט מחבר: הרב איתי אליצור
זה נכון שמקרי אונס יש בכל המגזרים ובכל האוכלוסיות, אבל יש הבדל מהותי בין מי שאנס למרות החינוך שקיבל, לבין מי שאנס בגלל החינוך שקיבל.
והשאלה איזה עונש יקבל האנס עצמו היא שאלה משנית, השאלה העיקרית היא איזה עונש תקבל האוכלוסיה שחינכה אותו ושידרה לו ולימדה אותו לעשות מה שעשה. האוכלוסיה הזאת היא זאת שצריכה להענש.
אי אפשר להתייחס אל האיש הפרטי והמעשה הפרטי במנותק מכל המערכת שהמעשה הזה הוא חלק ממנה.
יש משל ידוע על עוורים שמששו פיל כדי לדעת איך נראה פיל, אלא שכל אחד משש אבר אחר של הפיל, מי שמשש את החדק לא הבין מה ההבדל בין פיל לבין נחש, וכו'.
במקרה שלפנינו לא מדובר על עוורים. מדובר על אנשים שרואים שיש פיל באמצע החדר, אבל הם מתעקשים לא לראות אותו כי הוא לא תואם את ההשקפה שלהם.
שואלים מה ההבדל בין ערבי שאונס יהודיה לבין כל אונס אחר. ההבדל הוא נורא פשוט: הערבי שאונס יהודיה הוא אבר אחד מתוך פיל גדול.
וזה לא יעזור שתעניש את האבר. עליך לטפל בפיל. (בפרט שהוא פיל כזה שמצמיח אברים חלופיים לאברים שנקטעים ממנו).
אבל את זה אסור לומר. אסור לומר שיש עם יהודי, ואסור לומר שיש עם ערבי. זה לא מסתדר עם התיאוריות. לכן אסור לומר שהעם הערבי פושע, ואסור לומר שהעם היהודי הושפל ונפגע. חייבים להתמקד באבר המסוים הזה, ולצמצם את הדיון לתחושות האישיות של המעורבים בפרשה. ובכלל, לא כל הערבים אנסו ולא כל היהודים נפגעו. אז זהו שכן. לא כל הערבים אנסו, אבל העם הערבי (יש דבר כזה) מעודד ומשבח את האיש ואת מעשיו. והעם היהודי (יש דבר כזה) הושפל.
אז כל עוד תמשיכו לומר שאין בחדר פיל – הוא ימשיך לפגוע בכם.
(וכל מי שממשיך להרהר עכשו "אבל יש ערבים שמתנגדים למעשים האלה" ממשיך להתעקש שיש רק אברים ואין פיל).
מהו חינוך
וכאן שואל השואל: האמנם האיסלאם מחנך לאונס ילדות? (כמובן, לא לאונס ילדות, לאונס יהודיות מכל גיל, אבל מי שמתעקש לנתק את האבר מהפיל הגדול, לא רואה כאן אלא אונס ילדה. סתם כך).
בתשובה, עלינו לומר משהו כללי על חינוך:
אדם מן הישוב, אם חלילה יחליט להתדרדר לכדי אונס, יודע שאמו תתבייש בו. היא לא תעז להראות את פניה ברבים מרוב בושה. הוא יודע שהחברה שהוא חי בה לא תקבל אותו בשום אופן.
אדם שגדל בכפר מסויים, יודע שאם הוא יאנוס ילדה יהודיה, אמו תסתובב בכפר בעינים בורקות ועם האף למעלה, וכל הכפר יעריץ ויעריך.
זהו חינוך. אינני יודע אם אי פעם אמרו לו שראוי לאנוס יהודיות. יתכן מאד שכן, אבל גם אם מעולם לא אמרו לו – חינכו אותו לכך.
אני מניח שאיש מבין הקוראים כאן מעולם לא לקח את בנו לשיחה, והסביר לו שאסור לרצוח ואסור לאנוס. ובכל זאת, כל הנוכחים כאן חינכו את בניהם למסרים האלה, כי אין אף בן שלא יודע שזה אסור בתכלית האיסור. אדרבה, אם מישהו כאן היה לוקח את בנו לשיחה כזאת – הסיכוי שהבן יהפוך לרוצח יגדל ולא יקטן. (יגדל מפרומיל לשני פרומיל, אבל יגדל). התחושה שהבן יקבל היא שעצם העובדה שהאב מרגיש צורך לומר לו זאת מלמדת שיש איזה שהוא סימן שאלה קטן מאחורי המסר הזה, ושהוא לא כ"כ בטוח.
אדם שמדבר בשנאה גדולה על הבריון השכונתי ומעשיו החמורים, אבל אפשר לשמוע בקולו שהוא קצת מקנא בבריון השכונתי, או שהוא חש כלפיו קצת יראת כבוד, חינך את בנו להיות בריון, גם אם בפועל הוא אמר את ההפך. (אז מה לעשות? להתאמן בלדבר בלי שירגישו את הקנאה ויראת הכבוד? אין סיכוי. אי אפשר לעבוד על הילד. יש לו חושים חדים. הדרך היחידה היא לא לקנא בבריון השכונתי ולא לחוש יראת כבוד).
בקצור: לחנך לערך מסוים זה לאו דוקא לדבר עליו ולאו דוקא לומר אותו. לפעמים לא צריך להגיד ובדרך כלל הדיבור מיותר ומזיק. כל ילד בעולם יודע בדיוק אלו ערכים נחשבים לחיוביים בעיני הוריו וסביבתו, ואלו ערכים נחשבים לשליליים. מי שגדל בכפר שבו לאנוס יהודיות זה כבוד, חונך לכך, גם אם מעולם לא אמרו לו זאת.
העם הערבי (כאמור, יש דבר כזה) מחנך את בניו. בשביל זה הוא לא צריך לדבר. הם מבינים את המסר.
האמנם אין קולקטיב?
וכאן אני לא יכול להתאפק מלהעיר עוד הערה קטנה:
האינדיבידואליסטים הקיצונים, שמתעקשים לא לראות את הפיל, לכאורה טוענים שאין קולקטיבים. יש רק פרטים.
אבל רק לכאורה. שמעתי אתמול פעילה למען נשים שנפגעו. אשה טובה שפועלת למען נשים שנפגעו מטרור לאומני, ומסייעת להן לקבל הכרה מהמדינה כקרבנות טרור. (כלומר: שהן נפגעו כחלק מהסכסוך בין העם היהודי לבין העם הערבי על ארץ ישראל). אבל גם היא, כששאלו אותה למה מערכת הבטחון לא ממהרת להכיר בנפגעות, לא יכלה שלא לדקלם את התקליט הקבוע: "כי במערכת הבטחון יושבים גברים בעלי גישה פאטריאכיאלית".
האמנם? האם היא לא שמה לב שרבים מאלה שמרגישים פגועים בעקבות המקרה האחרון הם גברים?
היא לא יכולה לשים לב לכך, כי איכשהו חינכו אותה שאי אפשר לדבר על אונס בלי להאשים את הקולקטיב הגברי שרוצה לפגוע בקולקטיב הנשי. התקליט הזה כבר הפך לרפלקס.
אז הנה, אביה של הנערה הנפגעת, אחיה ושאר בני עמה, כולם כולם חלק מהקולקטיב האונס. כמובן שכך דינם של הגברים האחראים על הגנת העם היהודי מפני העם הערבי. גם הם גבריים ולא מכירים במצוקה של הנפגעת כתוצאה מהטרור הערבי.
כמה נשים יצרו כאן מלחמה מדומה בין שני קולקטיבים מדומים, וכך, במקום שהגברים והנשים ישלימו אלה את אלה, מדמיינים כאן מלחמה.
אז בחרו לכם איזה קולקטיב אתם רוצים. אתם עם אחמד נגד אשתכם עם פאטימה, או אתם ואשתכם נגד אחמד ופאטימה? אצלם אין התלבטות. אני מאד מקוה שגם לא אצלנו.