טבילת הקרח וטבילת האש

נפרדנו לא מזמן מהימים הנוראים, ויש הממשילים את שבעת הימים שבין כסה לעשור לימי ספירת ז' הנקיים, יום הכיפורים משול ליום הטבילה, ותפילת הנעילה היא כביכול הייחוד שלנו עם בוראינו.

הרמב"ם ממשיל את הטבילה במקוה לטבילה ב'מי הדעת'. ואכן, בזמן הטבילה את נכנסת כולך למים הטהורים, והנה את באטמוספרה אחרת, את מתבוננת וקולטת דברים אחרת, מתייחסת אחרת, את פשוט אשה חדשה. בכל חודש יש לך הזדמנות 'להיפגש מחדש' עם עצמך, להיוולד מחדש. דוד המלך מבקש בספר תהילים 'לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלוקִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי'. ביום הזה, מעבר לטבילת גופך במים את מקבלת הזדמנות פז לצלול לעמקי נשמתך, ולקבל כוחות רוחניים נפלאים שימלאו אותך בימים הבאים.

וגם בזוגיות, מידי חודש בחודשו ישנה הזדמנות למפגש חדש, ולהיוולדות של קשר זוגי עמוק יותר, שהרי המעברים בין ריחוק לקירבה גורמים לשידרוג נפלא של הקשר. ימי הפרישה מסמלים מעין 'ממך אליך אברח', תנועה של רצוא ושוב, כדברי שלמה המלך: 'גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלוקים' – אותה תנועה של רצוא ושוב קיימת 'זה לעומת זה' תמיד אצל בני האדם, לעיתים יש 'יום טובה' ולעיתים 'יום רעה' – ואין מתנה מתוקה יותר מ'משחקי' הקירוב-ריחוק האלו שהעניק לנו בורא עולם במסגרת הלכות הטהרה. "שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה'. הריתמוס, הגעגוע, הם שמגבירים את הרצון להתקרבות, את התשוקה הנפשית, ואת הריגוש הגופני. לפני זמן מה השתתפתי בסדנא של מטפלות בבעיות בחיי משפחה, ואחת המשתתפות – רחוקה מתורה ומצוות - הציגה בהתלהבות שיטת טיפול חדישה להפרעות בקשר בין בני זוג שנשואים שנים רבות. את השיטה היא למדה לדבריה במסגרת השתלמות מקצועית במזרח הרחוק, ועיקרה - התרחקות פיסית של בני הזוג זה מזו למשך שבוע ימים! שיטה 'מודרנית' ממש... ואכן, לא סוד הוא שהציר של ריחוק-קירוב הוא הוא שמתבל את החיבור בין בני הזוג. ואכן, פונות אלי נשים צעירות רבות שנמצאות בתקופת הנקה או בעקבות נטילה ממושכת של גלולות לצורך דחיית הווסת, או נשים בגיל המעבר, ומצירות על ירידה משמעותית ברצון לחיבור. אמנם קיימת גם סיבה פיזיולוגית בתקופות אלו לירידה בחשק עקב השינויים ההורמונאליים בתקופות אלו, אבל לעיתים קרובות, לאחר שיחה מלב ללב, מתברר שלכך מתווסף גם גורם ה'שחיקה', ה'שיעמום', ה'מובן מאליו', וחסרה הציפייה המרגשת לקראת מפגש מחדש שבא לאחר תקופת ריחוק.

אך יש נשים שהטבילה קשה להן... בפסיכיאטריה המודרנית מוכרת תופעה שיש בה צדדים ייחודיים לציבור שלנו, והיא הכפייתיות הקשורה בקיום מצוות. למשל, כאשר אמירת קריאת שמע לוקחת זמן רב, מפני שהאיש חוזר שוב ושוב על כל מילה עד שהוא משוכנע שהמילה בוטאה בכוונה גמורה; השומע לא מאמין למשמע אוזניו: 'שמע, שמע, שמע... ישראל, ישראל, ישראל...'. זהו ביטוי מיוחד של הפרעה נפשית ידועה המכונה OCD, הפרעה כפייתית, שמגיעה ברמות שונות של חומרה. כך בנושא הטבילה, כאשר ההכנות לטהרה ולטבילה אורכות זמן אינסופי. נשים אלו פוגשות תדיר את פוסק ההלכה עם עשרות עד מאות שאלות בימי שבעה נקיים, וכן את בודקת הטהרה שבודקת אותן שוב ושב בשאלה של 'פצע על פני צוואר הרחם', וגם הרופאה הגינקולוגית בוודאי תזכה לראותן במרפאתה בשאלות חוזרות ונשנות לגבי דימום [עלום] ומקורו. ואז, בליל הטבילה, פעם אחר פעם, מתעורר בה חשש שהבדיקה או ה'חפיפה' לא נעשו כראוי, והבלנית הצדיקה מתעכבת שעות עם האשה, וגם נאלצת להטביל אותה לפעמים שוב ושוב עקב חששותיה שהפה היה סגור מדי או הידיים כפופות מדיי ואין לדבר סוף...

הערה חשובה נוספת: תפקיד הבלנית הוא מרכזי מאוד בחיי האשה הטובלת, והאחריות שמוטלת על כתפיה - מההיבט ההלכתי אך גם מההיבט הרפואי - עצומה. היא מהווה תחנה ראשונה ועקבית בה היא נפגשת עם גופן של נשים, ויכולים פתאום להיראות לעיניה סימני אלימות על גופה של האשה מצד אחד, או נגעים חשודים בעור הדורשים בדיקה אונקולוגית דחופה מצד שני, ועוד. וכן, מההיבט הנפשי, חוויתי לא מעט פעמים במהלך עבודתי במרפאה שכאשר האשה נמצאת בסיטואציה בה היא מגלה חלק מגופה לצורך בדיקה – ה'הגנות' הרגילות שלה נעלמות, והיא נפתחת רגשית; יתכן שגם מול הבלנית תיפתח אשה פתאום לדיבור על קשייה בבית, על מצב רוחה המדוכדך, ועוד. והנה מתברר שהתפקיד ה'טכני' של הבלנית, לעזור לטובלת לטבול בכשרות, פותח פתח לתפקידים רבים נוספים...

טבילה במקווה מודרנית בסיוע של בלנית נעימה זו חוויה; אך לעיתים קיים קושי, ישנה נכות או מצב רפואי שמקשים על הטבילה. ישנם היום מקוואות מיוחדות המותאמות לנשים נכות, וישנם פסקי הלכה מפורטים לגבי בעיות גופניות הגורמות לצורך לטבול עם 'חציצה'. הרב אברהם בורשטיין פירסם לאחרונה קונטרס מפורט, שערך בהנחייתו של אביו הרב מנחם בורשטיין ראש מכון 'פועה', ובו פירט את דיני החציצה בטבילה במצבים מיוחדים, כגון אשה שמגובסת, אשה עם תפרים לאחר ניתוח, לאחר השתלת שיניים, ועוד. בדרך כלל קיימים פתרונות לבעיות מהסוג הזה, ואין שום צורך והצדקה לדחות את הטבילה.

ויש גם חציצה קוסמטית. הצורך של נשים להתחדש, להתנאות, להתבטא דרך הלבוש ודרך טיפוח הגוף, הוא צורך בסיסי וקיומי, ואף מבורך. אך לעיתים ישנם אמצעים לטיפוח הגוף שמאיימים על השלמות ההלכתית הזו – ריסים מלאכותיים, ציפורניים מודבקות, צבע קבוע (גבות וכד') שמוצמד על הגוף ומעורר חשש של חציצה. אף למצבים אלו ישנם בדרך כלל פתרונות, והפוסקים עמלים 'לזרום' [תרתי משמע] עם רוח הדור כשקיים צרך גדול לכך.

וישנן נשים שכלל לא צריכות בדיקה של הבלנית... במסכת תענית כתוב כך על 'כלה שעיניה יפות' שגופה אינו צריך בדיקה. מדוע העיניים היפות מבטיחות לנו שהגוף כולו שלם ותקין? אפשר להסביר שמדובר בראיית העולם בעין יפה, כאשר אף הכלה הזו עצמה היא חלק מן העולם שאליו ועליו היא מסתכלת בעיניה היפות. היא שלמה עם עצמה, עם רוחה ועם גופה, היא עומדת יציבה על מקומה. על כלה כזו אפשר לסמוך שכל גופה שלם. אצל אשה שכזו, הטבילה באמת מבטאת שלמות.