יוצאים למסע

האמת היא שזו טעות תפיסתית להגדיר את ברכת הפריון במושגים של הצלחה. הרי זו ברכת ה'. זה לא 'הישג', וזה לא תלוי כלל ועיקר בבני הזוג. [כך גם רגשי האשמה הופכים למיותרים].

אז הם מאד מחכים...את זה הם מבקשים להביע.

הם אינם לבד. כעשרה אחוז מהזוגות שמבקשים להרות, מוצאים קושי להגיע להגשמת החלום. מתוכם, ניתן, בעזרתו יתברך, לעזור לתשעים אחוז בהצלחה רבה.  

אך יש פה מבוכה ובלבול של שניים שמרגיש שהנכסים הזוגיים הכי אינטימיים שלהם, המפגש בחדרי החדרים, הופך להיות נחלת הרבים. יצירת הוולד הרי ניזונה מהמעגל הקדוש של אביו ואמו וריבונו של עולם...והנה, אני- מה לי ולמקום הפרטי, האינטימי, הקדוש הזה?  האם הם מבקשים שותף רביעי?

כך מרגיש הזוג המתוק הזה. ממתינים שלוש שנים. המשפחה לוחצת, אמנם בעדינות, אך דאגת האימהות נותנת אותותיה בקמטי המצח שחורשים את פניהן האוהבות. והם לא רוצים להדאיג...

אנחנו יוצאים אט אט למסע  שיברר לנו את נסיבות ההמתנה, וננסה לפצח את תעלומות הפאזל הפרטי שלהם ולהתקדם קדימה לקראת בשורת החיים המיוחלת.

טוב שהוא הגיע. התמיכה והשיתוף שלו משפיעים אור על אשתו. נתחיל עם הבירור.

לבה הולם כפטישים. היא מבולבלת.. דוקטור, תסבירי לי שוב. לשם מה הבדיקות? ולמה כל כך הרבה? ואם מישהי תפגוש אותי במכון האולטרסאונד? ואיך אסתדר עם העבודה? הדמעות לא מאחרות לזלוג..

אבל האמת היא שהיא ממש צודקת. זאת יציאה למסע וצריך לצייד אותה היטב עם כל החגור שנדרש- שזה יכלול המון שמחה ובעיקר- המון אמונה. זהו כלי הנשק העיקרי שכדאי לדחוס בכמויות-על לחגור, ולצאת עם מבט מורם למסלול.

אז איך עושים את זה? איך יוצאים למסע עם ראש מורם ומבט קדימה. ואולי אפילו עם חיוך? על ידי מיקוד. להתמקד כעת במשימות. לא להסתכל אחורה על הזמן שאבד, וגם לא לחשוש מכישלונות טיפוליים אפשריים בעתיד. אני כעת עושה את מירב ההשתדלות.

שנית- משתדלים לזכור מה עיקר בטיפול ומהו הטפל. החזון ברור. אני עומדת להיות אמא. הנה אני בשמלת הריון פרחונית, עגלגלה וכל כך עייפה. והנה, אני מזילה דמעות כשהציבור זועק-'בדמיך חיי...והתינוק המהול שלי זועק מבכי, וזאת אני שעומדת בחדר ילדים צבעוני ומחבקת את התינוק שלי לפני ההשכבה. ואני כל כך שמחה.

יתכן ובדרך יהיו דברים לא נעימים- אפילו עצם החשיפה לכל כך הרבה 'שותפים'- המזכירה, טכנאית האולטרסאונד, האחות, הרוקח, הרופאה- את מי שכחנו? פסטיבל שלם סביב נושא כל כך פרטי ואינטימי. אבל מעט אור מגרש הרבה חושך.

 

וגם האיש...חשוב שיצטייד בכוחות . הקושי שלו יכול להתבטא בתפילה במניין בבית כנסת היישובי, שם מתרחשות כל השמחות. הוא מאד מפרגן, אך גם מאד רוצה. ולמניין הוא יגיע שלוש פעמים ביום, ושם תתקיימנה הבריתות, הקידושים, עליות לתורה של כל הנערים, קריאת המגילה כאשר הטף המחופש משתולל לרגליו. קשה  .אבל אפשר להפוך את הלימון ללימונדה. אפשר לשמוח בזוגיות, לשמוח באמונה שהכל מדויק, ולהוריד מהכתפיים רגשי אשמה.

 

אך גם ברמה הטכנית, חשוב למצוא דרכים להקל על המסע שמזמן ריבונו של עולם, יתכן וחבילת שוקולד תלווה אותה לבדיקת האולטרסאונד, או ספר טלנובלה חדש שמזמן חשבה לקרוא, ואפשר גם להישתמח בבגדים יפים. זה תמיד מוסיף כוחות. כך דגם אומרים חז"ל...

אני כל כך אוהבת את הסיפור על קשישה ששוכבת על ערש דווי ובאה בתה לבקרה ולדובבה, והיא מעלה לה זיכרונות ראשונים ממסיבת יום הולדת שחגגו לה לפני שנים רבות; ואז בורקות עיניה של הזקנה, והיא מתרוממת קמעה ממיטתה :'בוודאי שאני זוכרת, הרי לבשתי אז את שמלת התכלת הרקומה שלי'... נשים...נשים...

 

אז המסע התחיל. ואנחנו חגורים. מלבינים שיניים, ומביטים מעלה ,מבינים שנשמה גבוהה עומדת להיוולד- בדיוק כמו האבות הקדושים שנולדו לאחר תפילות ויגיעה. והכל מדויק. כל דמעה ודמעה מצמיחה גאולה. וכל חיוך וחיוך- עוטפת את הנשמה הגבוהה שממתינה .