כבוד האישה ייעדר מהעולם כל עוד יש החפצה

לאחרונה עולה שוב ושוב טענה כאילו מי שלא מראה תמונות של נשים – כנראה שהוא רואה באשה אובייקט מיני ותו לא.

הטענה הזאת כמובן לא מצייתת לחוקי הלוגיקה. מי שמודע לסכנה שבמיניות – זה עדיין לא אומר שהוא לא מודע גם לצד השני. הוא רואה את כל הצדדים. הוא רואה את האישיות שבאשה, והוא גם רואה את האיומים. וכיון שהוא לא רוצה שהאשה תהפוך להיות אובייקט מיני, כיון שהוא רוצה להגן על כבודה – הוא לא מציג אותה ברבים.

להציג אשה ברבים זה לא בהכרח לכבד אותה. אפשר להפוך את האשה למלכת אימפריה ועדיין לראות בה אובייקט מיני, תשאלו את אחשוורוש. מי שרוצה לשמור על האשה כאישיות – מצניע את הגוף שלה.

ומי שמבקש להציג את גופה של האשה – או שהוא מבקש להפוך אותה לאובייקט מיני, או שהוא פשוט מתעלם מהיצר ורואה רק את הצד השני.

ובדור שלנו – כשמציגים תמונות של נשים קשה מאד לחנך.

חינוך, כל חינוך, לכל ערך שהוא, לכל היותר 2% ממנו הוא לומר את הערך ולהסביר אותו. 98% מהחינוך הוא לחיות את הערכים שעליהם אנו מחנכים. ליצור אוירה שהערך הזה מורגש בה ביותר.

ואם ממש חיים את הערך הזה – הדיבור עליו מיותר לגמרי. כמה מאתנו לקחו פעם את הילד לשיחה והסבירו לו היטב מדוע אסור באיסור חמור לרצוח? כאשר ערך מסוים הוא חלק מהחיים – אין כל צורך לדבר עליו. הדיבור רק יזיק.

וכאשר אנו חיים בדור שבו כל הרחובות וכל העיתונים וכל הספרים וכל הסרטים מכילים מין במינון גבוה. כאשר בכל מקום נמצאות נשים שלובשות בגדים שתוכננו במיוחד כדי להבליט את גופן. כאשר כל אחד שמע על השכן מלמעלה והשכן מלמטה והשכן מהצד שניהלו כל מיני רומנים עם כל מיני נשים, והחברה מכילה את התופעה ורואה בה חלק מהחיים – דור כזה, גם אם כל אחד ידע לדקלם בע"פ ישר והפוך את כל הנימוקים למה ניאוף זה נורא ואיום – זה לא יעזור. החינוך אינו חינוך. המסר אולי נאמר, אבל המסר התיאורטי לא שווה כלום אם לא חיים אותו. קשה לחנך לצניעות בדור כזה. לכן לא ייפלא שבדור שלנו אין ברירה אלא לברוח לקצה השני.

הגישה של היהדות מכירה בכך שיש בעולם יצר הרע, והוא רע ואנו צריכים להתגבר עליו. איך מתגברים עליו? ממפים את הסכנות, ומציבים סייגים ככל שיידרש.

אבל התרבות המתירנית לא יכולה לקבל את המסר הזה. האמירה "יש לי יצר הרע ואני מתגבר עליו" היא הפך התרבות הגורסת שאדם צריך להינשא על גבי תשוקותיו. לכן הם התירו והתירו והתירו כל מה שיכלו. ובמקום שלא יכלו להתיר יותר, פשוט התעלמו מקיומו של היצר הרע. "לי יש יצר הרע? חס וחלילה. אני אפרסם נשים, ואסתכל על נשים, ואעבוד עם נשים, ואשב עם נשים בחדר סגור, ואגע בהן, ואסתכל על תמונות שלהן, כי הן פשוט לא אובייקטים מיניים ואין לי שום יצר הרע כלפיהן".

הגישה הזו היא פשוט התעלמות מהמציאות. מי שמפרסם אשה ברבים – הופך אותה לאובייקט מיני. אפשר לדון עד מחרתיים אם היא אשמה או שהמפרסם אשם או שהגבר המסתכל אשם או שכל הגברים בעולם אשמים. אבל חיפוש האשמים לא יקדם אותנו לשום מקום. המציאות, שכולנו סובלים ממנה, היא שאחוזי הניאוף והגירושין הם בלתי נסבלים.

מי שלא מפרסם נשים לא רואה בהן אובייקט מיני. להפך, הוא רואה את האישיות שלהן ומבקש להגן עליה מפני הפיכה לאובייקט מיני. מי שלא רואה את זה – פשוט מתעלם מהטבע האנושי.

או שפשוט – מפריע לו שיש מישהו טוב יותר ממנו, שמקפיד במצוות יותר ממנו, אז הדרך הקלה היא פשוט להשמיץ.