להחזיר את המשפחה למרכז הבמה

לרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל היה כישרון נדיר של הקשבה. אוזנו הייתה כרויה לפעימות ליבותיהם של תלמידיו שפנו אליו תכופות בשיחות אישיות, והוא הקדיש להם זמן והשתדל בעבורם בעצה ובתפילה. אך תלמידיו ושאר באי ביתו ומבקשי עצתו לא תמיד השיבו לו כגמולו.

באחת משיחותיו הוא גילה את כאבו על כך שהוא מארח בחדרו ובהיכלי לבו את הקשיים של הזולת, אך זה אינו רואה תמיד צורך לספר לו שהדברים הסתדרו, שהבעיה נפתרה. לעתים רק לאחר זמן נודע לו בעקיפין שהכול בא על מקומו בשלום, ולעתים התלמיד אף שכח שפנה לרב. כך מספרים גם על ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל שהקפיד על תלמיד שלא בא לעדכן אותו שהעצה או התפילה שביקש ממנו פעלו את פעולתן, והבעיה נפתרה. זה סיפור של הכרת הטוב.

הכרת הטוב היא גם הסיבה שפרופ' ערן דולב, מי שהיה קצין הרפואה הראשי של צה"ל ומשמש היום כהיסטוריון של הרפואה בישראל, הביע התנגדות להחלטה להחליף את שמו של בית החולים אסף הרופא לבית חולים על שם יצחק שמיר. אסף הרופא בן ברכיהו היה רופא יהודי שחי בסוף תקופת האמוראים באזור טבריה, והוא חתום על ספר הרפואה הקדום ביותר שנכתב בעברית. בספר התרופות שכתב תיאר כמאה צמחי מרפא, ועסק גם באתיקה רפואית. הוא חיבר את שבועת הרופא היהודי, נוסח שהושפע משבועת היפוקרטס אבל עם הדגשים יהודיים, כמו הציווי לטפל גם במי שאין ידו משגת והחובה לשמור על סודיות רפואית. לטענתו של פרופ' דולב, מטעמי הכרת הטוב ראוי שייקרא בית החולים על שם מי שתרם כה רבות לרפואה.

הכרת הטוב, יחד עם המחויבות

רוח קרירה של ערב מתעתעת בעלים שבכותרות ובעצים המרקדים. שלכת זהובה-כתומה פזורה לאורך המדרכות, ועל גבה מתקיימת נהירה של כיפות וציציות הנשפכות לירכתי היכלי התפילה. כולם נכונים לדבר ה', כולם פותחים את פיהם בתפילה, כולם מכוונים את לבם למי שאמר והיה העולם, ובעיקר - כולם מחויבים. בדור שבו המילה מחויבות בחרה לשבת בקרן זווית דחוקה, יש שמאדירים אותה. יש שיודעים מהי ענווה כלפי שמיא. יש לאיש מפגש עם המנהל בלבו של יום העבודה, והוא לא הולך להחמיץ אותו.

אני מתפעלת שוב ושוב מהתפילות במניין של בעלי הבתים. אני נפעמת מכוח ההתמדה. מהענווה. מהכרת הטוב ומההמלכה היומיומית של ריבונו של עולם עלינו. המחויבות ניכרת בעיקר בתפילת המנחה שניצבת בלבו של יום ומבקשת נוכחות, והוא, איש המעש, בוא יבוא. גם היום, גם אתמול, גם מחר. הליכות עולם לו. כמה עוצמה יש בפסיעות הללו. זה כוחה של התמדה. של ענווה. של הכרת הטוב. של מחויבות.

איפה האימהות?

בחוברת שמסתובבת בין אנ"ש יש תמונה של חיילים וחיילות באימון של טיפוס על קיר. בשביל החיילות הניחו ספסל צמוד לקיר, כדי שהן תוכלנה לעבור אותו. אכן, קיים רף אחר לנשים בהקשר של כוח פיזי. היום הדברים מתבהרים ביתר שאת עם התפתחותה של רפואת המגדר, מקצוע שהוכנס לאחרונה לתוכנית הלימודים של בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב.

והנה השבוע לכד את עיני קובץ שנשלח לאחת מכתובות הדוא"ל שלי, ובו מצגות ומחקרים מבוקרים על נזקי גוף שהשירות הקרבי מעניק לחיילות באדיבותו. לא מדובר במצגות מוזמנות עם אג'נדה. הנתונים הוצגו לפני שנה בכנס ארצי של פיזיותרפיסטים, וכן על ידי נציגי צה"ל בוועדת חוץ וביטחון. כצפוי נמצא שם, בין השאר, שחיילות סובלות מפציעות, שברים, פריקות, שברי מאמץ ועוד, זאת בלי כל פרופורציה לחיילים גברים. ואני שואלת איפה האימהוֹת של הבנות הללו?

כך קרה בעבר גם בעולם העבודה. נשים, מתוך שאיפה להתקדם בסולם העבודה, העלימו את סגולותיהן הנשיות ואת צרכיהן הבסיסיים, ועמלו כדי להיות כמו הגברים ואף טובות יותר מהם. אך לנשים ישנן יכולות סגוליות כמו תקשורת בין-אישית, שהיא תכונה חיונית לעבודת צוות. ובד בבד לנשים ישנם גם צרכים ייחודיים. לכן נכון לבחון מחדש את המגרש התעסוקתי ולדייק את מקומה של האישה, במקום ללכת לטשטוש ההבדלים שפוגע בנשים, בייעודן ובערכי המשפחה.

ובדיוק בימים אלו מכללת אורות בראשותו של הנשיא פרופ' יובל סיני פועלת להחזיר את המשפחה למרכז הבמה. אנחנו חיים בדור שבו נוקשות על דלתו של הבית היהודי רוחות המבקשות לדחוק את יסודותיו הקדושים לקרן זווית, רוחות הלובשות דמות של אידיאולוגיות לאומיות ופרטיות נשגבות. זוהי מלכדת דבש. יש יופי בהתבוננות פנימה, בהעצמת האני, בהעמקת חוויות בין אישיות, בחידוד ודיוק של תהליכים ושל מושגים. אבל טעמם של המימוש, המחויבות, החיבור המעשי לערכים הנישאים בראש דגלי התקופה נשאר תפל.

וכך קורם עור וגידים מרכז להעצמת ערכי המשפחה היהודית, עם מבט חינוכי, אמוני ומקצועי, מתוך הבנה כי התא המשפחתי הוא הלב הפועם של קיומנו. המרכז, שזכיתי ליטול בו חלק, מבקש להעלות על נס את נושא המשפחה, מתוך שלל הערכים שנושא על כתפיו הציבור היקר שלנו - תורה, צבא, תקשורת, חסד, התיישבות והפצת יהדות. עינינו נשואות להעצמת בתים יהודיים שלמים ויפים, שיאירו את העולם בתורה ובמעשים טובים. כל זה אינו משל ולא חלום.

שעת מרפאה מאוחרת. העיניים נעצמות. והנה היא נכנסת, בחיקה מלאך שמנמן, לחייו כשל הכרובים, אצבעותיו הקטנטנות מלפפות את כף ידה ונשימות מהירות מהדהדות את ההתרגשות שמתפשטת בתוכי. "כן, דוקטור, זה הוא. שמו אוריה והוא בן חודש וחצי", היא אומרת לי. "את זוכרת את הטיפול שהתעקשת עליו, למרות שאני כבר התייאשתי. והתפללת עליי? מאמצייך נשאו פרי".

כמה מתוקה הבשורה. היא מעצימה את כוחות הנתינה שבי, מובילה אותי קדימה בשאיפה לפעול טוב בעולם. כן, כמה נכונים דבריו של הרב ליכטנשטיין. זה כוחו של משוב. טוב לדעת שיש שכר לפעולתנו.