מחבר: ד"ר חנה קטן
זה התחיל ב'צרצורים' שהגיחו לתוך הלילה הערפילי של אלון שבות. האיש לוקח שעון. אנחנו סופרים. ידענו שצריך לספור דקותנו שצריך לספור, למרות שלא הייתי בקורס הכנה ללידה, כי ניסיתי להשתתף, אבל בכל פעם שהמנחה בקשה שנתרגל נשימות, הייתי נרדמת עד סוף השיעור. נכנעתי לתוך זרועותיה של העייפות הכובשת של ההיריון.
כל עשר דקות. טוב. יש עוד זמן. אורזים תיק. שמונה דקות.....יוצאים. לבשתי סרפן הריוני ורוד ענק עם חולצת משבצות מכופתרת, והצטלמנו לפני הכניסה לבית החולים עם הבטן הענקית שליווה אותי.
קבלה אותנו המיילדת תימניה מיומנת. לאחר מקלחת ושאר ההכנות, היא הכניסה אותי פנימה.
הלידה התקדמה לאיטה, כיאה ללידה ראשונה. לא היה אז אולטרסאונד. כמעט ולא היה, בעצם...
כי בחודש החמישי לא הרגשתי תנועות, ואז הרופאה בקופת חולים שלחה אותי לבצע אולטרסאונד בבית חולים הדסה. הכניסו אותי לחדר חשוך, ומסביב למכיר ענק שתפס כמעט את כל החדר, עמדו לא פחות מחמישה רופאים [ביניהם דר חיה קטן, שהייתה אז רופאת רנטגן]. לאחר התבוננות של עשרה עיניים במשך חצי שעה, הגיעו למסקנה שיש דופק. הרבה יותר מזה לא הצליחו לראות.
הכאבים התגברו, ובקשתי עזרה. אז עוד לא 'נולד' האפידורל, כך שקבלתי חומר מטשטש ולא מאלחש- ואכן הייתי מטושטשת, ובחלקים מהלידה, ממש לא דברתי לעניין. [כך מספרים].
לקראת הסוף, לחצתי ולחצתי ולחצתי וכולי אדומה כעגבנייה, והבחור רוצה עוד להתמהמה על התורה לפני ירידתו לעולם. אז הגיעה אישה גבוהת קומה, עם נוכחות מרשימה, כיסוי ראש גבוה, וידיים חזקות. זאת היתה המיילדת במבי, המפורסמת. היא לחצה על הבטן שלי עד שכמעט נמעכתי, אבל לאחר כמה לחיצות כאלה, יצא לאוויר העולם הנסיך שלנו.
אמי , שעמדה מאחורי הדלת, כל כך התרגשה, שהיא התנפלה על האיש ונתנה לו נשיקה, ואת זה הוא זוכר כחוויה טראומטית עד לרגע זה ממש.
הברית היתה במבואה של ישיבת הר עציון, ודר יוסי אורבך, רופא ילדים משערי צדק שגר בכפר עציון, ביצע את המילה. חמי היה הסנדק. כמובן שבכיתי כך שבכל התמונות העיניים שלי אדומות. אני לא הצלחתי לשבת לאורך הסעודה בגלל התפרים.
הפדיון היה ברמת אביב אצל אמי, שהכינה סעודה מושקעת הנסיך שלי הושכב על סמיכה מלכותית, והכהן הפודה, כמעט ולא החזיר אותו אלינו, מרוב ש'חמד' את התינוק הבלונדיני השמנמן והחייכן שלנו.
הייתי צריכה לחזור מיד ללימודים- אפילו חופש של כמה ימים לא קבלתי, והייתי עומדת בביקורי הרופאים הארוכות, והיו כתמי חלב על החלוק תדיר. לאחר ששה שבועות, יצאתי לחופשת קיץ [החופשה האחרונה בכל שנות לימודי] . אז הפכתי לאמה נינוחה, שמטיילת בגאווה עם התינוק המתוק שלה בשבילי אלון שבות, מפטפטת עם חברות, לומדת לתלות כביסה של חיתולים על החבל [האמריקאית הכירה מכונת ייבוש מבטן ומלידה]. בעלי עשה לנסיך העקשן תרגיל, כדי שיסכים לינוק. אחרי שכמעט נגמר לי החלב מהשעות הארוכות והשאיבות הלא מוצלחת. הוא נתן לו לבכות שעות עד שנכנע, וכך במשך שמונה חדשים הנקתי אותו בשמחה ובששון.
ומאז, ועד היום, חלפו עברו להם 38 שנים מתוקות. נאחל לו ולנו עוד הרבה שנות טובות ושמחות, עם מציאת חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.