מחבר: אסף גור אריה
אנשים צמאים לקשר. בני האדם נמצאים בחיפוש מתמיד אחרי קשרים. אפשר לראות זאת בפריחה של הרשתות החברתיות.
בדיוק לכן אחת החוויות החזקות באנושות היא חווית ההתאהבות. ההתאהבות בין איש ואישה היא תמצית עוצמתית של קשר. של נפילת מחיצות שכליות, נפשיות, ופיזיות בין שני אוהבים.
כל אדם זקוק נואשות לקשר עם אחרים, לשייכות, להיות אוהב ונאהב, נותן ומקבל.
עובדה זו יש לה שורש נעלה וגם שורש שפל. השורש השפל הוא הצורך באישור חיצוני וכבוד מדומה, שהם צרכים שפלים כי בעצם הקשר נועד לנצל את הזולת לצורך ההרגשה הטובה שלי.
השורש הנעלה הוא הרצון והצורך להשפיע את הטוב שבי כמה שיותר, והוא נעלה משום שהוא מהווה מפתח לדביקות בהשם (כפי שהרחיב הרבה בעל 'הסולם' לשיטתו...).
הרצון של האדם לקשר הוא, אם כן, חרב פיפיות של פסגת האלטרואיזם יחד עם אגואיזם שפל.
המדד הראשון לאפיין קשר אם נעלה הוא אם שפל, הוא כמה מחויבות וכמה נתינה יש בקשר. דוגמה קיצונית לכך היא זנות שגם היא סוג של קשר, אלא שיש בו רק ריבוי של הנאה ואפס מחויבות ואפס נתינה. כל צד חושב על עצמו והולך לו לדרכו. זה האופן הנורא והשפל ביותר של קשר בין בני אדם, מכיוון שיש פה שימוש בכוחות הכי צנועים ופנימיים וממילא עוצמתיים של האדם לצורך של אגואיזם גמור.
ישנם גם קשרים אינטרסנטיים רדודים, ומשום כך למרות העובדה שהם אינטרסנטיים אין בהם חומרה כל כך. למשל אם אני נכנס לחנות והמוכר מתייחס אלי באדיבות מעושה, ברור שאין פה קלקול עמוק כל כך, כיוון שהוא לא מביא את עצמו באמת אלא מגייס רק איזו מסכה חיצונית של נחמדות שברור לכולם שאינה משקפת שום דבר אמיתי באישיותו, ואני מלכתחילה בא רק כדי לצרוך מוצר באופן המיטבי ביותר עבורי. אף אחד לא נתן מעצמו שום דבר משמעותי, ואף אחד לא קיבל משהו מדי עמוק.
המקום שבו אדם הכי מביא את עצמו לידי ביטוי החל מגופו דרך נפשו ועד כישרונותיו ושכלו הוא בקשר שבין איש ואשתו.
זהו גם הקשר האמיתי ביותר כיון שיש בו מחויבות שלימה (אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו). אדם מוגבל בזמן, בכסף, ביכולת ההכלה הרגשית, ואינו יכול להתמסר לכל העולם התמסרות שלימה. התמסרות כזו קיימת בדרך כלל רק בין איש לאשתו, בין אשה לבעלה, ובין הורים לילדיהם (ילדים לא מתמסרים להורים כפי שההורים לילדים).
אולם קשר זה שבין איש לאשתו ובין אשה לבעלה סובל משתי לקויות:
שתי החסרונות הללו גורמים שדווקא במקום שבו הקשר הכי עמוק ומשמעותי, נוצר שעמום.
בתחילת הנישואין ישנה התרגשות עזה. משהו בבדידות העמוקה של הרווקות, שבה - למרות שישנם קשרים חברתיים שונים - ישנו תמיד בעומק עומק הלב את המקום הפנימי ביותר שמחפש מחויבות אמיתית, שמחפש שותפות מוחלטת בכל העולם הפנימי - מן התקוות והמשאלות המופשטות ועד הקשר הפיזי.
היציאה הדרמטית מבדידות זו כאשר מתפתח קשר אהבה ונישואין היא מן הדברים הכי מרגשים שבני אדם חווים, אולם זמן מה לאחר הנישואין שוככת ההתלהבות מן הקשר העמוק הזה, האדם מוצא את עצמו עם איש/אישה אחד/ת, הוא כבר הפתיע עם כל מה שהוא יכול לתת, ומה שהוא יכול לתת נעשה מוכר ולא מרגש, הוא מגלה גם חסרונות שונים אצל בן/בת הזוג, והכי משמעותי: חוזר ונעור בו החפץ להשפיע לעוד ועוד אנשים מטובו או למצער לקבל אישור מעוד ועוד אנשים על המעלות שבו.
העובדה שהקשר הזוגי נעשה פחות מרגש גורם למספר תוצאות עגומות, נכתוב אותן בסדר עגימות עולה:
והזוגיות עצמה הופכת למשהו חביב ונחמד אך משעמם ולא מספיק מרכזי.
גם פה הזוגיות נשארת משהו חביב ונחמד אך משעמם ולא מספיק מרכזי.
מה שמסוכן באופן מיוחד במרשתת (אינטרנט) זה שיש שם הרבה משוב כי החשיפה לכמות גדולה של גולשים היא קלה ומהירה, מה שנותן לאדם כבוד והערכה (שזה הצד הנמוך בצורך בקשר עם בני אדם) בלי שצריך להשקיע כמעט בקשר הזה שכן הוא רק וירטואלי ונעשה איך ומתי שנוח לנותן. משום כך הקשרים שנוצרים שם הם בעלי רגש עז אך ללא כיסוי אמיתי כי לא המשתפים ולא המגיבים באמת נדרשים לתת משהו רציני בשביל יצירת הקשרים (זה כמו לאכול אוכל עם הרבה חומרי טעם וריח ובלי ערך תזונתי...).
במקרה זה הזוגיות בדרך כלל כבר אפורה למדי.
כאשר זה קורה הקשר הזוגי מאבד את הצבע שלו והופך משעמם ומלא בייסורי מצפון, מה שגורם הרבה סבל לשני בני הזוג ולצערנו במקרים של נפילות עלול גם להביא לקשרים לא כשרים ה"י.
להתאהב בכל יום מחדש
מהי הרפואה להתדרדרות ברמות השונות של הקשר הזוגי? הרי התהליכים שתיארנו הם לכאורה תהליכי שחיקה טבעיים ומתבקשים? התורה היא זו שצוותה אותנו להיות נאמנים לקשר הזוגי שלנו בלי לחפש כלל בחוץ קשרי עומק בין אנשים לנשים, האם התורה רוצה לשעמם אותנו? ליטול מאתנו את הריגוש שבנתינה?
נראה שהתשובה לשאלות טובות אלו היא העמקה במושג מופלא ומתוק, שתופס בתנ"ך מקום נכבד ביותר ביחס ובקשר שבין אלוקים לבריאה, בין אלוקים לבני האדם, ובין אלוקים לעם ישראל, כמו גם במהות הקשר שבין אין לאשה והוא מושג הברית. מהי ברית? ברית היא מחויבות לקשר.
ברית היא אמירה שאני מחויב לך בכל מקרה ובכל מצב, כל זמן שאני ואתה קיימים. זה בעצם אומר שיסוד הקשר ביננו לא בנוי על איזה תנאי או על איזה אינטרס או תכונה כזו או אחרת שלך, אלא הוא מוחלט!
אבל מה פתאום שאכרות ברית עם מישהו? למה לי לחשוב שאני רוצה קשר עם מישהו באופן נצחי ללא אפשרות להפרה?
הסיבה לכך היא העומק הנפלא שמאחורי המושג ברית, והיא תובנה שיכולה לשנות חיים: אני מאמין בך בגלל התוכן הפנימי הסודי שלך ולא בגלל מה שאתה כרגע. אני מאמין שבתוכך יש משהו אינסופי שיש בו מענה נצחי לכל מה שאני מצפה מן הקשר שלנו.
אם איש כורת ברית אהבה עם אישה או שאשה כורתת ברית אהבה עם איש הם בעצם אומרים אחד לשני את/ה דבר נצחי בשבילי. תמיד יהיה בך עומק נוסף! תמיד יהיה בך חידוש! תמיד יהיה בך עניין!
הברית איננה אמירה, היא דרך חיים! היא השקפת עולם!
הברית היא השקפת עולם שאינה רואה את הקליפה, את החיצוני, את הכאן והעכשיו והבולט והזמין והצבעוני והיפה. הברית מלמדת אותנו לחדור אל העומק של המציאות, להסתכל על האינסוף שבכל אדם.
האישה איתה התחתנת היא משהו אינסופי, היא רגשות אינסופיים, היא מחשבות אינסופיות, היא בסופו של דבר נשמה אלוקית אינסופית ממש. אין פסגה שאליה מגיעים בחיי הנישואין ושם הכל נגמר. אין גבול לפעמים, ולעומק, ועומק העומקים שאתה יכול לשמח ולהפתיע את בן/בת זוגך, ולרגשות החיוביים שאת/ה יכולים להוליד בנפש ובנשמה של בן/בת זוגך.
החיפוש התמידי אחר החדש והמרענן השטחי, נובע מאדישות לממד העומק-לאינסופיות של בן/בת זוגך, זו הסתכלות שטחית שאינה ערה לעומק הרגשות, התקווה, העצבות, ההיעלבויות, השמחות, ההתרגשות, העונג, ההפתעה, הפליאה, הגעגוע, העומקים הרוחניים, ושלל הרגשות הבלתי גבוליים שיש בכל אדם.
הזנות בתורה מקושרת להליכה אחר העיניים, אחר הראיה החיצונית. והזנות – קלקול הברית, היא ההיפך מברית, שכן הזנות היא הליכה אחר המעטפת והברית היא הסתכלות לעומק.
כך זה בברית שבין אדם לבוראו - הנאמנות האינסופית לאינסופי. וכך זה בברית לבן/בת הזוג – הכרה בעומק האינסופי.
כמובן שהתרגום המעשי של הברית נפרט בסופו של דבר לפרוטות מאוד קטנות של התחדשות:
- מתנות.
- מחמאות.
- התבוננות במעלות בן/בת הזוג.
- יצירת חוויות חדשות ומתחדשות בתחום הרוחני המשותף.
- יצירת חוויות חדשות ומתחדשות בתחום הנפשי המשותף.
- יצירת חוויות חדשות ומתחדשות בתחום הפיזי המשותף.
- מילות אהבה.
- פתקי אהבה.
- זמני איכות מקודשים!!
אבל לפני הכל עומד הכבוד, אפילו הייתי אומר, יראת הרוממות, שבעמידה מול אדם – יהודי – נשמה – רוח – נפש אינסופיים.
כאשר אדם מפנים שאין גבול לעומק ולשמחה ולחוויה שאפשר לבנות יחד הן במה שנותנים והן במה שמקבלים מן הקשר הזוגי, אין צורך יותר בשום חידושים מבחוץ.
אמנם החוץ הוא יותר קל וזמין כי העמקה היא תכונה קשה לאדם באשר החיצוניות והמעטפת הן הבולטות והמושכות, בעוד את העומק יש לבנות ולחפור בעמל וברצון ובשאיפה. אך כאשר שותים ממימי הבאר העמוקים והזכים אחרי עמל ראוי, זוכים לטעם המתוק של עומק ושל ברית אינסופיים.
הרעיון שיש לצידי מישהו אינסופי שאין גבול לטוב שאני יכול לגמול לו, ואין גבול לעומקים של השמחה והתענוג שאני יכול לחשוף בנפשו, הוא רעיון שמכניס את ממד הקדושה אל תוך חיי הנישואין, האדם הוא דבר כל כך גדול - שהוא קדוש! קדוש זה נבדל, עליון, מעבר ליומיומי, והאדם בגלל היותו יצור המתפשט ומתרחב לאינסוף עד נשמתו האינסופית הוא הופעה של משהו קדוש - איש ואשה זכו שכינה ביניהם. הקשר העמוק והאמיתי בין איש ואשה שמסורים ומחויבים אחד לשני באופן של ברית, זה הופעה של האלוקי שבתוכם.
אבל אם הוא/היא לא כל כך מוצלח/ת ☹
נקודה נוספת וחשובה שמאיר לנו רעיון הברית הוא היחס לחסרונות של הזולת ובניה של עין טובה.
מכיוון שהברית היא מחויבות מוחלטת, היא הופכת את האני לאנחנו. או לאני גדול שמורכב משני בני אדם.
משום כך ממש, כמו שאם אני משעמם את עצמי אני לא חושב שעדיף לי לא להיות אני, אלא אני מחפש איך להפוך את העצמי למעניין יותר ושמח יותר – זאת אומרת שאני מחפש חוויות חדשות ומשמחות שיהפכו לי את השהות בתוך עצמי לנעימה, כך גם בקשר הזוגי - אם הוא משעמם זה רק מוטיבציה לשכלל אותו. אבל יש בהסתכלות זו משהו יותר עוצמתי, כי גם אם אני מוצא בבן/בת הזוג שלי חסרונות דמיוניים כמו חוסר יופי או כשרון, או אפילו חסרונות אמיתיים כגון פגם במידות או בחכמה וכד', אז אני מגיב לזה כמו שאני מגיב לחסרונות של עצמי. כשאני רואה שאני פחות ממישהו בחכמה או במידות וכד' אני לא מואס בעצמי ובחיי ומתאבד (אמנם יש אנשים שחסר להם בברית עם עצמם והם מודדים את עצמם בכל מיני מדדים חיצוניים ולא שמחים במה שהם, אבל זה כבר נושא בפני עצמו: הברית עם האני...), אלא אני מנסה לראות מה המיוחדות שלי ובמה אני כן טוב ואיך אני יכול להתעלות ולהיות יותר מתוקן, אך כל זה מתוך קבלה של עצמי כמשהו שאני אוהב ומאמין בו. כי לגבי עצמי אני מרגיש באופן טבעי שחיי הם משמעותיים לי עד אינסוף אלא שאת האופן שבו אני חי אותם אני רוצה לשפר. אם אני מקבל את בן הזוג כמשהו חיוני וחיובי ומשמעותי עד אינסוף אז גם אם אנסה לעזור לו (באופן שמוסיף אהבה ולא בביקורת שלילית חלילה) לשפר את האופן שבו הוא מתקיים ביומיום, זה יהיה מתוך אהבה ומחויבות אינסופית לסוד החיים האינסופי שלו.
נ.ב. לסיום: יש לפתור גם את הצורך האנושי באישור מכמה שיותר אנשים, שאינו מתקבל מן הקשר הזוגי, אך זה כבר יותר קשור לברית עם האני שהזכרנו לעיל. כאשר אני זקוק יותר מדי לאישורים חיצוניים זה אומר שאני לא בטוח בערך של חיי. אני לא מספיק מקושר עם האור האלוהי האינסופי שאמור לזרום דרכי אל המציאות ולכן אני מחפש אישורים מבחוץ. כך שבעומק, גם הפתרון לנקודה הזאת היא הסתכלות של ברית – של אינסוף, אך על עצמי.