משפחה ואינדיבידואל

שאלת היחס בין המדינה והמשפחה נידונה לאחרונה בפורומים רבים. לא רק מרב מיכאלי עוסקת בשאלה האם טוב לילדים לגדול בידי ההורים או בידי המדינה. השאלה הזאת נשאלת כעת ע"י מכוני מחקר רבים.

מכון ישראלי ידוע הוציא לאחרונה חוברת על חלוקת התפקידים הראויה בין המדינה למשפחה. החוברת עוסקת בשאלה מי אחראי על הילדים. והאם המדינה מחליפה את ההורים.

ואני שואל: "מחליפה את ההורים" היינו גם מולידה אותם?

השאלה מה תפקידם של ההורים ומה תפקידה של המדינה היא שאלה חשובה שצריכה להשאל. השאלה היא מאיזה כוון מבקשים להשיב עליה. הקורא את החוברת שהוזכרה לעיל, כמו מחקרים חשובים אחרים שיצאו לאחרונה, ימצא שנקודת המבט של החוקר מניחה שיש כמה אינדיבידואלים שחיים בבית אחד, וצריך לחשוב איך להיטיב להם. הנקודה המרכזית שהמאמר פשוט מתעלם ממנה, הוא שההורים הולידו את הילדים, והילדים הם חלק מהם. המחקר המודרני לא מקבל את הנקודה הבסיסית הזאת. מבחינתו, יש כאן כמה אינדיבידואלים לא קשורים שחיים כעת בבית אחד. וכעת צריך למצוא הסדר שייטיב להם. (וגם כאשר הוא סוקר את הדעה הסוברת שהמדינה לא צריכה להתערב במה שקורה בבית והסמכות מסורה כולה להורים – הנימוקים לכך הם טובתו של האינדיבידואל).

כותבי המאמרים האלה והחוקרים האלה יכולים להוות דגימה טובה לצורך עריכת מחקר אנתרופולוגי על השבטים המערביים. השבטים המערביים לא מבינים שמשפחה היא מושג נצחי. לכן הם לעולם לא יבינו את מושג המשפחה. הם ידברו עליה כמו ילד שלומד מלה חדשה והוא משתמש בה כדי להראות שהוא מכיר אותה, למרות שהוא לא בדיוק מבין את משמעותה.

אי אפשר להבין את המושג משפחה, בלי להכיר בכך שבן הוא חלק מגופם של הוריו, שהתאחדו כדי ליצור אותו מתוך גופם, וכדי להוליד אחריו דורות רבים של המשכיות, שבאמצעותם הם ימשיכו לחיות עוד הרבה אחרי מותם.

משפחה היא דבר שתפקידו העיקרי הוא להתקיים גם בעוד אלף שנה.

אבל כאשר סולם הערכים משתנה, ואיש כבר לא חושב על הנצח, והעיקר הוא האינדיבידואל ואושרו הרגעי, לא פלא שאי אפשר להבין את מושג המשפחה. קמות מסגרות עקרות שמתיימרות להקרא משפחה, ועיקר מטרתן הוא להרגיש הנאה בדור הזה וברגע הזה. המסגרות האלה, לא רק שאינן מחזיקות מעמד לדורות, גם דור אחד הן בדרך כלל לא מחזיקות. זה כבר לא חשוב בעיניהן.

גבולות הליברליזם והאינדיבידואליזם

המאמר שהזכרנו לעיל מדבר על "עקרונות יסוד ליברליים הדורשים את הרחבת אחריותה של המדינה עד למקום שבו היא אף מתעלה על אחריות ההורים". לכאורה, משפט שלא יתכן אבסורדי ממנו. בשם הליברליזם הוא מבקש להרחיב את אחריותה של המדינה. (קרי: התערבותה של המדינה במה שקורה בכל בית). מה עומד מאחורי האבסורד? המחשבה שמשפחה היא רעיון לא ליברלי, משום שהוא מוסד לא אינדיבידואליסטי במהותו. (וכנראה, משום שיש משפחות שמחזיקות באידאולוגיות אחרות, אז אנו, הליברלים, נחנך אותם מחדש לליברליות).

התרבות המתקראת ליברלית, לקחה את האינדיבידואליזם עד הקצה האבסורדי שלו. מעתה, כדי להצדיק את קיומה של משפחה, היא תצטרך לתרגם את המושג משפחה לשפה אינדיבידואלית.

לכן אין מה לדאוג, מרב מיכאלי וחבריה לא יקחו את הילדים מהבית. לכל ברור שמקומו של ילד הוא במשפחתו. אבל הם ינמקו זאת בנימוקים שמתיישבים עם ערכי הליברליזם והאינדיבידואליזם.

אא"כ מישהו יעז לחנך את בנו במפורש ברוח ערכים אחרים. הזכרת ערכים אחרים במפורש? את זה הליברליזם לא סובל.

וכעת, תשאלו: אם בסוף הם חיים במשפחות – מה רע בכך שהם מנסחים את זה אחרת? ברור שרע. השבטים המערביים לא מצליחים להחזיק משפחה. אחר הלבבות מתמשכות הפעולות. הם חיים כל היום סביב ההנאה הפרטית והרגעית של האינדיבידואל. אז אין משפחה.

כדוגמא לכך אפשר להביא את אמנת זכויות הילד של האו"ם. עיון באמנת זכויות הילד של האו"ם מלמד שהאמנה מכירה בזכותו של הילד לא להיות מופרד מהוריו, מכירה בזכויות הילד להתחנך כפי מסורת הוריו וכפי ערכי הוריו (מלבד כמה ערכים שמנסחי האמנה מאמינים בהם והם לא הצליחו להתאפק מלכפות את אמונתם על כל ילדי העולם) מכירה בזכות הילד להקרא בשם המשפחה של הוריו, וכו'.

כלומר: האמנה אומרת מה שברור לכל שופט בכל ערכאה מאד ומעולם. ההורים רוצים לגדל את בנם, הם תובעים לגדל את בנם. הם הולידו את בנם והם רוצים שבנם ימשיך את דרכם ואת שמם אחריהם. מקומו של הבן הוא אצל הוריו, וטבעי ולגיטימי שהם יבואו וידרשו זאת. הם אלה שיחליטו כיצד יגדל. מכל האמור לעיל עולה שהאמנה לזכויות הילד אומרת דבר פשוט: אנחנו נמשיך לעשות מה שבא לנו ונקרא לזה זכויות הילד. (החוק הישראלי אפילו כותב שזכות הילד לכבד את הוריו ולהתחנך לכבד את הוריו. נסביר שגם זה זכות הילד וכך נוכל לדרוש ממנו לכבד את הוריו). השבטים המערביים פותרים את הבעיה בדרך פשוטה: הם חיים כפי שחי כל שבט בדרך הטבע, אבל מנסחים את זה בניסוח שמתאים לתרבות של השבט, ולפי מושגים שקיימים באמונה של השבט.

וראו זה פלא: אחר הניסוחים נמשכים המעשים. השבט הולך ומתמעט והמשפחות נהרסות.