תאריך: ניסן תשע"ט מחבר: הרב איתי אליצור
בשנים האחרונות תוקפת את ארגוני הנשים אובססיה פנאטית: להתנגד באגרסיביות לכל אירוע בהפרדה.
כמובן שלאובססיה הזאת אין שום קשר לא לפמיניזם, לא לשוויון ולא למעמד האשה. ההתנהגות הזאת של ארגוני הנשים היא סתם פנאטיות לשמה.
הרי לא מדובר כאן לא על אפליה ולא על הדרת נשים. הגברים והנשים יושבים בדיוק באותו אירוע, שומעים בדיוק את אותם השירים ואת אותן ההרצאות, ויושבים בדיוק באותה צורה. אלא שהגברים בצד אחד והנשים בצד השני. שני הצדדים שוים לגמרי. כמה שיתאמצו ויתפלפלו לא יצליחו להסביר איזה אפליה יש פה או למה לעזאזל הנושא הזה בכלל קשור לפמיניזם.
אז מה עומד מאחורי האובססיה הפנאטית הזאת שתוקפת את ארגוני הנשים?
הלא ארגוני הנשים הם אלה שבפיהם רוממות הליברליזם והפתיחות. אבל הן לא לגמרי פתוחות. הן פתוחות לכל דעה וכל תרבות חוץ ממי שהן מנסות לחנך אותו. כשמדובר במי שמנסים לחנך אותו: שם תהיה כפיה. כפיה חזקה מאד. שם יבוא לידי ביטוי הפונדמנטליזם הפמיניסטי הדורסני.
שורש הפנאטיות שתקפה את ארגוני הנשים הוא בכך, שמסתבר שהנשים כלל לא מתעניינות בשוויון או במעמד. הן רוצות ערבוב. חורה להן שיש מי שמשמר את מבנה המשפחה ואת הצניעות. חורה להן שיש מי שטוב יותר מהן. לכן הן תכפינה עליו את הפריצות.
לא שוויון מעניין אותן. פריצות מעניינת אותן. מה שמושך אותן להתערבב עם הגברים הוא היצר. מסתבר שגם לנשים יש יצר לכפות את עצמן ואת גופן על הגברים.
והתוצאה: פמיניסטיות פנאטית חסרת היגיון.