מחבר: הרב דוב ברקוביץ, הרב עזריאל אריאל, עו"ס חדווה אריאל
* גרסה קודמת של המאמר פורסמה בספר 'צהר לנישואין'. וגרסה מתקדמת פורסמה בקובץ 'אסיא', גיליון קיג-קיד, תשע"ט.
לצערנו, עדיין לא נוצרה משנה סדורה דיה בשאלות הנובעות ממציאות של עבודת גברים ונשים אלו לצד אלו במשך שעות רבות בכל יום. השאלות קיימות כמעט בכל מקום עבודה, כולל מוסדות החינוך התורניים. מטרתו של מסמך זה היא להעמיד את העקרונות שעוצבו לאורך הדורות על ידי חכמי ישראל בשאלה רגישה זו, ולהציע הדרכות מעשיות תוך תשומת לב להיבטים ההלכתיים, הערכיים, החינוכיים והפסיכולוגיים של הנושא – ואף לאתגרים הייחודיים העולים מתוך המאפיינים הייחודיים של מציאות החיים בדורנו.
בדברים הבאים לא נעסוק בשאלות אידיאולוגיות טעונות, אלא נבקש להגדיר את מה שנדרש מעיקר הדין. ואילו כאשר מדובר בשיקולים שמעבר לעיקר הדין – יש לשקול אותם בכל מקרה לגופו, על פי העקרונות של 'משקל החסידות' החותרים לאיזון נכון בין כל הערכים המתנגשים ביניהם באותה סיטואציה[1].
החלק הראשון של המאמר הנו ניסוח של שאלות היסוד ועקרונות השורש בתחום רגיש זה והוא מכיל רשימה של הדרכות מעשיות ברורות. החלקים הנוספים מרחיבים את הדיון ומיועדים להעמקה אישית ולבירור מפורט של ההדרכות, כולל מקורות והסברים.
נדבך מרכזי של המציאות האנושית בחברה הישראלית, גם בציבור הדתי-לאומי, הנו הגברת השיתוף בין גברים לנשים בעבודה. אין כאן המקום לדון בשורשים התורניים ו/או החברתיים למציאות זו. יש בוודאי לתת את הדעת על כך שמצאנו בדברי חז"ל העדפה לבחירת מקצוע שאינו מעורר קשיים בתחום הצניעות[2]; אולם למעשה, לא ניתן להציב חזון בו יחזרו מקומות העבודה להיות נפרדים. מאז שניתן מקום לנשים להשתלם בתחומי דעת ולרכוש מקצוע כגברים, ואף ניתן לכך בסיס על ידי גדולי תורה, אין דרך להחזיר את מחוגי השעון אחורנית.
ראוי שכל אדם יכיר את רגישותו האישית בכל הקשור ליחסים בין המינים – ללא אשליות. מתוך מודעות אישית כנה ייתכן ויהיה מי שיעדיף שמקום העבודה הקבוע שלו יהיה עם עובדים שהם רק בני אותו המין. ככלל – על כל כל אדם יש להתייחס ברצינות ומתוך אחריות אישית להדרכה של השולחן ערוך, "להתרחק מהנשים מאוד מאוד"[3], כאשר הכוונה היא התרחקות מכל סיטואציה המעוררת את היצרים. עם זאת, יש לקבל גם את הערך שיש בשילוב נשים בעשייה בחברה. מציאות חדשה זו מחייבת אותנו לשאוף ליצירת סביבת עבודה – גם מבחינת האווירה השוררת בה וגם מבחינת נורמות ההתנהגות של העמיתים לעבודה – שתענה על מכלול של דרישות מנוגדות[4]:
א. בניית מערכת יחסים תקינה, שיש בה גם כבוד ודרך ארץ הדדיים, וגם שיתוף פעולה ועזרה הדדית – הן בין גברים לנשים והן בין דתיים לחילוניים העובדים באותו מקום.
ב. הפחתה מרבית של המתח הנוצר במפגש שבין המינים.
ג. מניעת עיסוק בשאלות של צניעות באופן הפוגע בכבוד הבריות ובערכי הצניעות עצמם.
ד. מניעת תקלות שונות שיכולות לבוא כתוצאה מן העבודה המשותפת: חשיפה לגירויים, היווצרות של קשרים רומנטיים, הטרדות מיניות מסוגים שונים, וכן יצירת עלילות או הפצת שמועות שווא.
ה. השתלבות נשים וגברים שומרי מצוות בתחומי עשייה והשפעה בחברה הישראלית, מתוך עמדה המבקשת ופועלת לעצב את המציאות ככל האפשר על פי דרכה של תורת ישראל.
ו. מתן אפשרות מרבית לכל אדם להתפרנס בכבוד מיגיע כפיו ולמצות את נטיותיו וכשרונותיו כפי שנטע בו בוראו.
ז. ועיקר העיקרים – פיתוח האפשרות לחיות חיי קדושה, כציווי התורה: "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' א-להיכם" (ויקרא יח, א).
בירור מפורט ומעשי של דרישות אלו מעלה מספר שאלות יסוד:
א. כיצד נכון להגדיר את הגבולות הנדרשים באשר לקשר חברתי בין עמיתים לעבודה, כיחידים?
ב. מהן הדרישות באשר לאווירה במקומות עבודה משותפים, ברמה של המרחב הציבורי?
ג. מהי ההדרכה לגבי גבר העובד או לומד עם נשים שבאופן קבוע מתלבשות או מתנהגות באופן בלתי צנוע, וכן לגבי אישה העובדת בחברת גברים המתנהגים בחברתה באופן בלתי צנוע?
שאלות אלו עלו ביתר תוקף בדורנו בגלל מתח חריף שנוצר בין שני קטבים במציאות של חברה מעורבת:
א. מצד אחד, יש יותר מקום ליישם את הלכות הצניעות בימינו בדרך הנוטה להקל, לאור שני דברים בהם שונה הדור שלנו מדורות קודמים:
(1) גברים ונשים רגילים לעבוד ביחד תוך שמירה על גבולות, ולא כל מציאות של גברים ונשים ביחד היא בבחינת "אש בנעורת"[5];
(2) הנשים בדורנו הן בעלות השכלה רחבה, הן בתחומים תורניים והן בתחומים מקצועיים וכלליים, ויש לגברים ונשים נושאים משותפים רבים לדון עליהם, כך שלא כל מפגש בין איש לאישה קשור בגירוי היצרים.
ב. מצד שני, הדרישה להרחקה, ולכל הפחות לזהירות יתר, נגזרת מהמציאות של שותפות המינים במקומות עבודה אשר מהווה גורם המחייב להחמיר יותר מאשר בדורות הקודמים[6]:
(1) עצם הקירבה בין גברים ונשים במשך שעות רבות, ולעתים אף במצבים של עבודה משותפת רצופה ובשעות לא שגרתיות מהווים גורם ממשי להתקרבות, גם כאשר אין כוונה לכך[7].
(2) המתירנות הקיימת כיום בחלקים של החברה הישראלית גורמת להסרה של הרבה עכבות שמנעו תקלות שונות בעבר[8].
שני ההיבטים המנוגדים הללו מביאים להבחנה בין כמה סוגים של קשר בין גברים לנשים במקומות עבודה: קשר המבוסס על עניינים מקצועיים בו החשש להתקרבות יתר היא נמוך – מותר. לעומת זאת ישנו קשר בו עלול להתעורר רצון להתקרבות יתר. מסוגי קשר כאלו ברור שיש להתרחק. מטרת מאמר זה היא למקד את הבעייתיות הטמונה בסוג הקשר השלישי – בקשר חברתי שעלול לגלוש באופן בלתי מודע לקרבה יתירה. זוהי ליבת הדיון.
ההדרכה הבסיסית עבור איש או אישה העובדים במקום עבודה המביא אותו או אותה לקשר קבוע עם בני המין השני היא כזאת: האווירה המתירנית הקיימת בחלקים בחברה הישראלית מחייבת לחתור להקפדה יתרה, ואף מחמירה, ביחס למצבים של ייחוד, לשמירת נגיעה פיזית בין המינים, לתרבות הדיבור, ולאופי השירות ההדדי. הקפדה על כל אלו יוצרת שורה של נקודות משען ברורות שעליהן נכון יהיה להשתית את הקשרים שבין המינים במקומות העבודה, כך שיישמרו במסגרת המתאימה ולא יחרגו ממנה.
וליתר פירוט:
(א) יש להימנע באופן מוחלט מדיבורים (והתנהגויות) הנתפסים או עלולים להיתפס כסוג של 'חיזור'[12]. חשוב לשים לב לכך במיוחד כאשר מעניקים מחמאות. כאשר קיים קשר בעל אופי חברתי אצל עובדים הנמצאים יחד שעות רבות, יכולים לטעות גם ב"מילה חמה", גם שאין בכך כל כוונת "חיזור", אולם בתודעת השומע/ת הם נתפסים כסוג של חיזור, ואולי אף של הטרדה.
(ב) חשוב להימנע משיחות בעניינים אישיים שלא מקובל לשתף בהם כל אחד[13], מה שעלול להתפתח לקשר שהוא מעבר לקשר סביר בין עמיתים לעבודה;
(ג) אין ליצור אווירה של 'צחוקים' ובדיחות לשמה, מה שמביא ל'קלות ראש' או למפגש חברתי שיש בו משום "פריקת עול". סיטואציה כזאת מהווה פתח לגירוי יצרים, ובמקרים רבים מוביל להסרת בלמים הכרחיים.
(ד) מקורותינו, לא זו בלבד שהתייחסו בחומרה רבה לדיבור לא נקי, הם גם הטילו אחריות על "השומע ושותק"[14]. מחאה על ביטויים של ניבול פה שומרת על כבודן של הנשים במקומות העבודה – למעשה על כבודם של כל הנוכחים – ועל אווירה רצינית ואנושית לכולם.
יש להדגיש שבכל מקרה שנוצר קשר בעל אופי שמעבר לאופי הרשמי בין גבר ואישה העמיתים לעבודה, חשוב להרחיב את ההתקשרות על ידי שיתוף גם בני/בנות הזוג בשעות שמחוץ לעבודה – ולא ליצור דינמיקה של קשר המנותקת מהבית.
יש להדגיש שעל אף שהחשש ב"שימוש" קיים בשני הכיוונים, ניסוח העיקרון בלשון של "אין משתמשים בנשים" נותן ביטוי לנטייה של גברים מסוימים לצפות שנשים העובדות במחיצתן, ובמיוחד הנשים התלויות בסמכותם, "ישרתו" אותם. בהקשר זה העיקרון מחייב הרחקה שמטרתה הינה גם שמירת כבודן של נשים.
דפוסי ההתנהגות המתוארים בארבעת הסעיפים הללו מהווים "קריאות כיוון", בסיס להדרכה מעשית להתנהגות במקומות עבודה. העיקר הוא שיש לראות אותם ככלי עזר כאשר כל אחד ואחת חייב להכיר את נפשו, ומתוך כך להציב לעצמו את הגבולות הראויים לו ולסביבתו. אין בהם דרישה להתנהגות של חיי פרישות; הם מהווים בסיס לחיי קדושה בין המינים גם בחברה בה נשים וגברים עובדים יחד במסגרת של יצירה משותפת.
על רקע זה יש גם להדגיש שעל פי ההלכה דפוסי התנהגות אלו הנמנים למעלה הכרחיים מצד עצמם, גם במצב בו יש ביטחון פנימי אצל אדם שלא ימעד בקשריו עם המין השני. בהקשר זה חשוב להזכיר את דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בספרו 'מוסר אביך' (פרק א סע' ה – סייגות התורה):
ענין סייגות התורה אינו מצד עצם ההבאה לעבירה, רק שכמו שהעבירה רעה בעניינה, כמו כן כל העניינים שמקושרים בה, בקשר עילה ועלול, רעים בעניינם וכדאי לפרוש מהם מאוד.
לאור זאת יש לדון במי שבוחרים לאמץ קוד התנהגות מחמיר יותר. יש להעריך את אותם אנשים המקבלים על עצמם הידורי מצוה בתחום הצניעות מתוך הקפדה על קדושת הקשר בין המינים ועל ייחודיות הקשר של האיש עם אשתו או של האישה עם בעלה. זאת בתנאי שהתנהגות זו תהיה מתאימה לעבודה הפנימית של מי שמקבל על עצמו להתנהג שלא כנורמה המקובלת בחברה שמסביבו, ולא תתבטא בשיפוטיות ובביקורות כלפי הסביבה.
כמו כן יש לקחת בחשבון את הרושם שהתנהגות כזאת, במידה שהיא נחשבת כחריגה במציאות מסוימת, תעשה על האנשים בסביבה. אסור לאדם לקבל על עצמו התנהגות מחמירה ביחסים בין המינים, התנהגות שאיננה מחויבת מצד ההלכה, כאשר התנהגות שכזו תפגע ברגשותיהם של עמיתים לעבודה. קיימת אפשרות ממשית שהתנהגות של הקפדת יתר בתחום זה עלולה להביא לא לקידוש שם שמים אלא ח"ו לחילולו – או אם היא לא תובן כראוי היא תגרום למבוכה ביחסי עבודה.
סוגיה כאובה במיוחד שיש לתת עליה את הדעת היא עבודה של אדם במקום בו ההתנהגות של עובדים אינה צנועה או שהיא יוצרת סיטואציות שהן מכשול ביחסים בין המינים. זאת במיוחד בכל הקשור לעבודה של גבר עם נשים הלבושות באופן שאולי נעשה מקובל בפינות מסוימות בחברה הישראלית, אך שאינן לבושות בצניעות לפי ההלכה.[16]. ככלל, יש ליצור אווירה ציבורית שתעודד נשים להופיע במקומות העבודה בלבוש המכבד אותן ואת המקום. חברה הקוראת דרור ליצר, בה מזלזלים בגדרי הצניעות היא בדרך כלל חברה המביאה שלא בטובתה להחפצת האישה. יצירת אווירה ציבורית שונה תאפשר לכל אישה להתהוות בשיעור קומתה כאדם.
יש לפעול ולהשפיע כדי לשנות את המצב, תוך זהירות לעסוק בנושא זה בצניעות וברגישות רבה. אחת הדרכים לעשות כך היא הנהגת נורמה של לבוש מכובד, כמקובל כבר בכמה מסגרות, כגון בתי המשפט, משכן הכנסת, חברות תעופה, ועוד [17].
גבר שנקלע שלא בטובתו למצב בו הוא נמצא בנוכחות נשים הלבושות בצורה שאינה הולמת, אמנם מותר לו לעבוד במקום זה[18], אולם עליו לבחור את מקום הישיבה וסדרי העבודה שלו כך שיראה אותן כמה שפחות כך שיוכל להסיח את דעתו מהן[19], ובשום אופן לא יסתכל בכוונה על המקומות הדורשים כיסוי[20].
ככלל, נדרשת נכונות לשלם מחיר אישי על שמירת הצניעות, עד כדי יכולת לעזוב עבודה כאשר לא מתמלאים בה תנאי הסף המינימאליים של צניעות[21]. מבחינת ההלכה היהודית ההיתר לעבוד במקום שיש בו נשים הלבושות באופן לא צנוע, בפרט עובדות קבועות – לא כמו פקיד שמקבל נשים לא צנועות שבאות באקראי – הוא דחוק מאוד. ובאם הדבר מטריד את מנוחתו, עליו לעבור למקום עבודה אחר. האפשרות להישאר במקום עבודה כזה קיימת רק בשעת דחק גדולה, דהיינו כשקשה למצוא פרנסה אחרת או שיש חשיבות יוצאת דופן לנוכחותו של העובד במקום. אולם אם חוסר הצניעות גורם לו להיות טרוד בכך, עליו לעזוב את העבודה גם אם פרנסתו תלויה בכך[22].
לגבי כל מה שהוצע למעלה כהדרכות להתנהגות בין המינים במקומות עבודה יש להדגיש שבמצבים גבוליים שקשה להכריע בהם, ומיוחד כאשר עולה הדילמה אם ניתן להישאר במקום העבודה, מן הראוי לקבל את ההחלטה לאחר היוועצות ברב המכיר את השואל ואת הסיטואציה.
מסמך זה, הכולל הנחיות מעשיות, אל לו לעמוד בפני עצמו, אלא עליו להיות ביטוי לעולם ערכי שלם, הנבנה במהלך חינוכי כולל.
הדרך הנכונה ביותר להתמודדות עם אתגרי הצניעות בדורנו צריכה לבוא דרך חינוך להעמדת ערכים רוחניים במרכזה של התודעה האישית והציבורית, המביאה לטיפוחה של מידת הצניעות[23], ולנהוג כפי שכותב הרמב"ם[24]:
ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להינצל מהן. וייזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול...
וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות;
ולא ישב בלא אשה, שמנהג זה גורם לטהרה יתירה[25].
גדולה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: "איילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד[26].
א. מטרת הנספח היא להציב כיעד המשותף לכולנו מניעת תקלות שונות, כגון: פגיעות חמורות, הטרדות קלות, קשרים רומנטיים הנוצרים במודע או שלא במודע, עלילות, חשדות ושמועות שווא ומתח מיני מיותר. הדברים מבוססים על הדרכותיהם של פוסקי ההלכה, כשהן משולבות בידע מקצועי הלקוח מן הפסיכולוגיה המודרנית; ומכיוון שכך, קשה להם להיות חתוכים כמו בחלק הקודם של המסמך.
רגישותם של בני אדם מושפעת מהאווירה, מהנהלים ומאורחות החיים המקובלים בחברה, והם שיוצרים תגובות שונות לתופעות דומות. כלומר, לאותה תופעה ייתכנו השפעות ותגובות שונות לפי אורחות החיים המקובלות בכל חברה וחברה.
החברה הישראלית היום הנה בעיקרה חברה מעורבת של גברים ונשים. במציאות זו נוצרות שתי תנועות נפש מנוגדות מבחינת המתח הקיים בין שני המינים. מחד, המימוש הגובר של ערך השוויון בין המינים מוריד במידת מה את המתח שביניהם. ההרגל שבקשרי עבודה בין המינים עשוי לאפשר יצירת מסגרת של עשייה ויצירה משותפת ללא חשש של התקרבות יתר. מקורות היהדות הכירו בכך שמרוב ההרגל בקשרים בין המינים נוצרו נסיבות שבחברה משותפת שכזאת השפעת הגירויים עשויה לפחות. כלומר, הם היו מודעים לעובדה שהתנאים בחברה קובעים את סף הרגישות למתח הקיים בין המינים. הם גם הבינו שבני אדם שחיים בחברה שאין בה תערובת כלל בין אנשים ונשים, לרוב סף הרגישות שלהם שונה לחלוטין מאלו שמורגלים וחשופים תמיד למציאות שבה מעורבים גברים ונשים. כבר עמד על כך החכם מכל אדם: "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (משלי ט, יז), ופירש רבי אברהם אבן עזרא: "כינוי על העברות והניאוף הנעשה בסתר, וכל הנמנע – היצר להוט אחריו יותר".
מאידך גיסא, אנו מודעים לכך שדווקא הקלות הגדולה בה קיימת אפשרות היום ליצור קשר עם המין השני מביאה במקרים לא מעטים לקשרים רומנטיים בין אנשים נשואים. האפשרות של היווצרות קשרים רומנטיים במקומות עבודה היום היא ממשית, שכן על בסיס ערכי החופש, האוטונומיה וההבעה הכנה, רבים אינם שוללים אפילו מעשי ניאוף, כל זמן שהם נעשים בהסכמה בין שני הצדדים. אנו יכולים ללמוד הרבה מאוד מן העקרונות ההלכתיים בנושאים אלו כדי לעצב לעצמנו את הבנת חשיבותה של המודעות האישית והקבוצתית בתחום זה ודרכים ליצירתה ולעיצוב נורמות של זהירות.
ידועה מימרת חז"ל: "אין אפוטרופוס לעריות". גם ידוע, שכל ההרחקות בחברות השמרניות והנפרדות ביותר לא הצליחו לייצר אפוטרופסות לעריות. אל לנו ליצור תודעה דמיוניות שכביכול אם רק יוקפדו כל ההרחקות יהיו לנו 'רווח והצלה'. אין להתפתות ולחשוב שריבוי סייגים הוא תחליף נאות לחינוך. סייגים אינם תחליף לחינוך, וגם משמשים הרבה פעמים כסות עיניים למתרשלים בחינוך. בסופו של דבר, לא ניתן לקבוע נורמות מסוימות שיבטיחו שלא תהיינה בעיות – פיתויים, גירויים וכישלונות. כל יחיד חייב לפתח בעצמו כוח עמידה ואחריות לשמור על נפשו.
דברי חז"ל מכוונים אותנו להכיר בכך שללא מודעות לבעיות האפשריות וללא שמירה על גבולות ברורים במערכת היחסים שבין המינים – כל אדם, גם ירא שמים והמקפיד על קלה כבחמורה, עלול למעוד. החשש הזה, הקיים ברקע, הוא זה שמלמד אותנו על הגבולות הראויים גם למקום בהם יש לנו ביטחון מלא שהוא לא יתממש. לתורה ככלל ישנו אימון רב באדם, ברצונו וביכולתו, לקיים אורח חיים נורמטיבי ומוסרי. אך גם גבר ואישה נורמאליים המפתחים מערכת יחסים קרובה – מסתכנים בכך שהקשר הסתמי יתפתח בלי כוונה, ואף בלי מודעות, לכיוון של קשר רומנטי שקשה לדעת היכן ייעצר. לכן, על כל אחד ואחת מוטלת אחריות אישית שלא להיקלע למצב בו תתפתח מערכת יחסים קרובה ואינטימית עם המין השני.
חשוב להסיר את התמימות האומרת: "לי זה לא יכול לקרות" – כי "הוא דוס ממש"; "כי היא אישה צנועה ויראת שמים", "כי "הוא תלמיד חכם גדול"; כי "הוא מחנך דגול"; "כי "הוא מראה דוגמה אישית מדהימה בכל תחום"; כי "אני הרי נשואה וגם הוא נשוי – הוא יודע שאין לו מה להתחיל אתי; בטח הוא לא רוצה להרוס את המשפחה שלו; המשפחה שלו כל כך טובה והוא לא יעשה לעצמו כזאת פאדיחה".
ב. איך מונעים התקרבות בין אנשים מבוגרים משני המינים העובדים במשותף במקום עבודתם? ברמה המעשית יש לשלב בין שני מרכיבים: (1) מודעות – קודם כול אישית, אך גם קבוצתית, ברמה של כלל העובדים באותו מקום עבודה, לאפשרות של התפתחות אירועים בעייתיים; )2) גבולות ברורים.
מי שיודע ש"תקלות" עלולות לקרות גם לו – יהיה לו קל יותר להיזהר שלא להיסחף בתמימות לסוג של קשר בעייתי. בסופו של דבר, התנהגות לא צנועה לא באה לידי ביטוי רק באופן הלבוש, אלא גם בשפת הגוף המשדרת "חיזור" – ג'סטות כמו: מבט בעיניים, קריצות, רמיזות, חיוכים, טון דיבור וכדו'. גם אם התנהגויות אלה לא נתפסות כ"אסורים" בחברה הקיימת באותו מקום עבודה, וגם אם יש יסוד להניח שלא נעשו מתוך כוונה מודעת ליצור קשר בעייתי – ניתן לחוש שיש כאן משהו מביך העושה "פרפורים בבטן" מחד גיסא, או תחושה של אי-נעימות מאידך גיסא.
על כל אחד ואחת לשים לב אם אינם משדרים "חיזור" באופן בלתי מודע. התופעה הזאת, של ביטויי חיזור בלתי מודעים, קיימת לא מעט דווקא אצל גברים ונשים שגדלו בחברה נפרדת ואינם מודעים לשפת הרמיזות המקובלות בחברה המעורבת ואז, מתוך "נחמדות" גרידא הם עלולים "לשדר" מסרים שלא היו רוצים להעביר.
הדבר המועיל ביותר הוא שהמודעות תהיה נחלת כל העובדים במסגרת העבודה. חשוב שהנהלת המקום תהיה מודעת לבעיות שעלולות להיווצר, ותדאג להסביר אותה לכל העובדים. ייתכן ויש מקום למנות אדם שניתן יהיה להתלונן בפניו על חריגה המעוררת דאגה או אי נוחות. אם אין קוד התנהגותי מוסכם במקום העבודה, על כל אדם להגדיר לעצמו את הגבולות שלו בקשר עם בני המין השני הנמצאים אתו בעבודה, ואיזו התנהגות הוא מוכן לקבל מצדם ולמצוא את הדרך להסביר או "לשדר" את הגבולות הללו. למשל, אישה אינה צריכה לומר לגברים שבסביבתה שהיא פוחדת שיעשו לה משהו, אבל עם זאת חשוב לה לדאוג שהגבולות יהיו ברורים לגברים שבסביבתה.
דוגמאות לגבולות שאפשר לאמץ – גם לגברים וגם לנשים – כל אדם על פי צרכיו האישיים והמציאות בה הוא נמצא:
* לא לאפשר להם/להן לנתח את אישיותך ואת התנהגותך או להחמיא לך על אישיותך מעבר רמת שיחה המקובלת.
* לא מדברים על נושאים אישיים הנושאים אופי אינטימי. לא לשתף את בן המין השני במצוקות אישיות, וודאי לא במצוקות זוגיות, גם אם אותו אדם יכול לעזור לך. עדיף לפנות לעובד מאותו המין או לאיש מקצוע. (בהקשר זה, חשוב להיות מודע למצב הרגיש ביותר, הקיים בעזרה למי שאיבד את בן/בת זוגו, עקב גירושין או מקרה מוות).
* בגדים או מראה של נשים לא אמורים להיות נושא לשיחה או התעניינות בין גברים העובדים אתן באותו מקום. בשעת שיחה של גבר עם אישה, על הגבר להקדיש את תשומת הלב לדבריה ולא למראה שלה[27].
* "אני מוכן/מוכנה לעבוד עבודת צוות קבועה רק בקבוצה ולא בזוג.
* לא עובדים יחד בשעות מאוחרות בלילה, גם כשאין שאלה של 'ייחוד', אלא באופן חד-פעמי ומתוך צורך גדול ומיידי מבחינת העבודה.
* אף שאין איסור הלכתי בישיבות עבודה משותפות של גברים ונשים[28], רצוי לשבת בקבוצות – גברים מצד אחד ונשים מצד שני[29], ולפחות מספר גברים זה ליד זה ומספר נשים זו ליד זו[30].
* אין ללחוץ את היד של עמית או עמיתה לעבודה או לבן או בת המין השני במפגש מקצועי. זאת על אף שהמעשה נחשב כנורמה התקפה "לכולם" ושאין כל שבירת גבולות בין המינים בכך. חשוב להציב את ההימנעות מכל סוג של מגע גופני כעיקרון מוצק המנחה את החיים במציאות של עבודה משותפת[31]. כתוצאה מכך, יש להיערך שלא לפגוע באדם המושיט יד ולא ליצור סיטואציה מביכה מבחינה אישית או מקצועית. אפשר להסביר בשפה נעימה ומכובדת או ליצור מצב לכתחילה של קבלת האדם באופן שונה ולא פחות מכובד. ככל שציבור גדול יותר יקפיד על כך, כך תגבר המודעות אצל כל הנוגעים בדבר, וההקפדה על כך תתקבל ביתר הבנה והזדהות[32].
כל זאת – אפילו באדם שנפגשים אתו באופן חד-פעמי. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בלחיצת יד של מי שמכירים, דוגמת חבר/ה לעבודה וכדומה, במיוחד כאשר מדובר בנוהג קבוע. בהקשר זה לחיצת יד מהווה "ג'סטה" משמעותית מבחינה אישית. חשוב לאדם להבהיר לסובבים שזו אינה התנהגות המקובלת עליו.
* במקומות עבודה רבים נהוג לאכול ארוחת צהריים יחד, במיוחד כאשר מדובר בצוותי עבודה מצומצמים, ולא סביר ומנומס לא להצטרף. רבים רואים בארוחה שעת הפוגה ממתח העבודה ולא ממשיכים לשוחח על עניינים מקצועיים. חשוב להקפיד במסגרת שכזו על הכללים שנמנו למעלה בעניין תרבות הדיבור, ולהימנע משיחות בנושאים אינטימיים מחד, ומקלות ראש וניבול פה מאידך. בכל מקרה, יש להעדיף ישיבה נפרדת[33] – לדוגמה, בחדרי מורים או חדרי אוכל, שם ניתן להגדיר מראש שולחנות נפרדים לגברים ולנשים – לפחות לאלה שמעוניינים להקפיד על כך. ואם יושבים בישיבה מעורבת, אזי לשבת לפחות בקבוצות של גברים ונשים[34].
* בנסיעה ארוכה משותפת ברכב, כשאין נוסעים נוספים, יש סוג של חוויה אינטימית. חשוב במקרים אלו להקפיד על ישיבה באופן המבליט שהנסיעה הנה למטרה מקצועית ואין בה פן של מפגש חברי, כגון: ישיבה על גבי ספסלים נפרדים (הנוסע/ת במושב האחורי) ולכל הפחות להניח חפץ בולט בין הנוסעים[35].
* בנסיעה הכרחית לחו"ל, דוגמת נסיעה לכנס מקצועי או למפגש עסקים חשוב, בו אמנם אוכלים לחוד וישנים לחוד, בכל זאת יש חוויה חריגה של נסיעה משותפת. במקרה שכזה חשוב לפני הנסיעה להתייעץ עם הבעל או עם האישה שנשארים בבית, ועם רב, כדי לקבוע מראש במשותף גבולות נכונים לשהייה במסגרת זו.
* פעילות חברתית הנעשית מחוץ למקום העבודה שייכת רק כאשר מצרפים אליה גם את בני/בנות הזוג ונמנעים בה מאווירה של קלות ראש[36]. אם תנאים אלו לא מתקיימים, ניתן להשתתף בפעילות זו רק אם היא נפרדת[37]. מכיון שבעיה זו היא מצויה מאוד, פעמים שניתן להמליץ לעובד שהדבר חשוב לו, להיות בין היוזמים של הפעילות החברתית, כך שיוכל לעצב אותה בהתאם לנורמות המתאימות לאדם שומר מצוות.
* מעבר לכל האמור נדרשת מודעות של כל אדם למה שמתרחש בתוכו ובסביבתו. בכל מצב של הרגשה לא נעימה, תחושה של הטרדה או חשש להתפתחות קשר לא תקין, רצוי וכדאי להתייעץ עם אדם אחר, עם בן/בת הזוג, עם איש מקצוע או עם רב.
אין הכוונה בכתיבת הדרכות אלו להתנהגות במקומות עבודה, שעל כל עובד להגיש אותן לחבריו לעבודה כחוזה כתוב. אולם אם הגבולות הללו חרותים על הלב – הם ברורים לאדם שהחליט עליהם ורוצה שהם יתקיימו – אזי תימצא הדרך "לשדר" אותם בהתנהגות עם העמיתים. וודאי שמי שינהג כך לא ימצא את עצמו יוזם קשר בעייתי או מצב שעלול ליצור רושם של "חיזור". אם מישהו אחר יעבור את הגבולות הללו, באופן טבעי לא תהיה היגררות לשיתוף פעולה אתו, וממילא הצד השני יקלוט את המסר. ובאם זה לא יספיק – מותר לומר: "לא מתאים לי לעבוד יחד בצורה כזו. זה לא לטובתנו ולא לטובת המשפחות שלנו. עד כאן! זה הגבול שלי!".
שוב – הדוגמאות הללו להעמדת גבולות אינן מוחלטות, אלא מובאות כהדרכה כללית כאשר כל אדם חייב לקחת לעצמו את מה שמתאים לו ולהוסיף משלו. הדבר החשוב הוא לא היכן בדיוק עובר הגבול אלא עצם העובדה שיש לכל אדם גבול ברור.
כל הנאמר כאן חשוב שבעתיים כאשר מדובר בקשר שבין עובדת לבין המנהל שלה, כאשר היחסים בינה לבינו הם יחסי תלות. במצב כזה קיים קושי גדול להציב גבולות – זאת במיוחד אם מדובר במנהל שהוא גם נחשב כסמכות הלכתית ו/או מוסרית. אולם גם אם לא כל אחת תצליח לשמור על הגבולות שקבעה לעצמה במלואם, עצם המודעות שלה לכך תקל עליה לזהות מצבים חריגים שיש בהם פוטנציאל בעייתי ולפנות לייעוץ מתאים.
נושא ה"הטרדות" המגיעות לעתים קרובות גם לפגיעות מיניות ממשיות, מכוסה בצורה טובה למדי על ידי החוק למניעת הטרדה מינית, ובאם מצרפים אליו גם את הגבולות ההלכתיים, ובעיקר הקפדה על לבוש צנוע ועל איסורי 'ייחוד' ו'נגיעה' – הדבר מועיל הרבה יותר. חשוב להיות מודעים לכך, שבכל חברה, ובכל מקום עבודה, עלול להימצא אדם עם סטייה כלשהי. אותו אדם נראה "נורמאלי" לחלוטין ואיש אינו יודע מה מתרחש בלבו פנימה. הסטייה לא נובעת מכשל חינוכי אלא מבעיה נפשית; גם יראת שמים (אמיתית!) איננה ביטחון מוחלט, וזהירות נדרשת תמיד.
חשוב להדגיש כמה נקודות מתוך החוק למניעת הטרדה מינית (יש לקרוא אותו במלואו). ההגדרות של 'הטרדה' – מגדירות גבולות. אולם בנוסף לכך יש בחוק גם עקרונות מעשיים הבאים ליצור את המודעות של כל אחד ואחד, ואף של קבוצת העובדים יחד, למניעת תופעות פסולות. החוק מטיל על המעביד את האחריות למניעת הטרדות במקום העבודה, ומכך מתחייבים האמצעים הבאים:
במצב בו כולם מודעים לגבולות הנדרשים, קל מאד לכל אחד לזהות התנהגות חריגה, הן אצל עצמו והן אצל זולתו, ולפעול בהתאם כדי למנוע תקלות.
[1] עי' מסילת ישרים, פרק כ.
[2] עי' קידושין פ"ד מי"ד: "לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים".
יש להעיר כי מדברי הרמב"ם בפיה"מ שם משמע שהכוונה לעבודה שיש בה עבירה על איסורים מפורשים ולא בכל עבודה שיש בה קשר עם נשים.
[3] שו"ע אה"ע כא, א: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד". צ"ע מדוע הניסוח הוא 'צריך' ולא 'חייב'. וייתכן שזוהי קריאת כיוון כללית, שהמשך ההלכה מפרט, ולא קביעה הלכתית מוחלטת העומדת כשלעצמה. ניתן לבסס את ההבנה הזאת על כך שמשפט זה אינו מופיע לא בדברי חז"ל ולא ברמב"ם.
ב'אפי זוטרי' (מובא באוצר הפוסקים סי' כא אות ב), נכתב שאף שבכל דבר צריך ללכת בדרך האמצע, כאן צריך להתרחק לקצה. אולם הבית שמואל, שם, ביאר שהשו"ע כתב 'מאוד מאוד' כדי להדגיש את חשיבותה של ההרחקה, בשל השכיחות של המכשול, ולא בהכרח את מידתה של ההרחקה.
ועי' שו"ת באהלה של תורה ח"ה סי' ט, בהקדמה.
[4] בספר 'צהר לנישואין' (עמ' 277-278) מובא קוד התנהגות לציבור החרדי, השונה באופיו ובתוכנו מדברינו כאן.
[5] דעת ר"ח, מובאת ברא"ש קידושין פ"ד סי' כז, והרמב"ן, מובא בשו"ת הרשב"א סי' א'קעח. וכך משמע מדברי השו"ע, אה"ע כב, ז (עי' ב"ש ס"ק י וח"מ ס"ק יא).
ועי' ריטב"א, קידושין פא, א, ד"ה ואסיקנא, שכתב: "ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערווה ולשאול בשלום אשת איש". אבל למעשה סייג את דבריו וכתב: "אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו; ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן". דבריו הובאו להלכה בפת"ש אה"ע סי' כא ס"ק ג.
[6] עי' רש"י קידושין פב, א ד"ה לא יתייחד, שכתב שאצל גבר שעיסוקו הקבוע עם נשים יש להחמיר יותר בדיני ייחוד. וכן דעת הרשב"א (בתשובה, ח"א סי' א'קעח), המאירי, קידושין פא, א, ד"ה פירוש, והריטב"א, ד"ה מתניתין. דעה זו מובאת על ידי הרמ"א, אה"ע כב, ה בסוף ההגהה.
כאשר מדובר באנשי ציבור, יש להיזהר עוד יותר, משתי סיבות: (1) המעמד הסמכותי שלהם מאפשר יותר כשלונות; (2) המחיר האישי והציבורי הכבד שיש להאשמות המופנות כלפיהם, בין אם מדובר בהאשמות אמיתיות והן אם מדובר בעלילות שווא.
[7] ב"היה גס בה, כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו", מחמירים בייחוד אף אם בעלה בעיר. עי' שו"ע אה"ע כב, ח. וכ"כ הרשב"א בתשובה, סי' א'קעח: "אבל כשעסקו עם הנשים אינן בושות ממנו, ואפילו הן הרבה נשמעות לו, והוא נמי אינו בוש מהן".
[8] עי' ריטב"א, קידושין פא, א, ד"ה ואסיקנא: "הכול כפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו, עושה".
[9] רמב"ם, הל' איסורי ביאה פכ"ב; שו"ע אה"ע כב, א-ב. ועי' ב"ש ס"ק א, שדן אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן.
הרא"ש, קידושין פ"ד סי' כז, כתוב בשם ר"ח, שאין להקל בייחוד גם במי שעסקו עם הנשים והיתה סברה לומר שלא ייכשל משום כך. ועי' שו"ת באהלה של תורה ח"ה סי' ט אות ז.
[10] אבות פ"ג מי"ג: "שחוק וקלות ראש מרגילים לערווה"; שו"ע אה"ע כא, א: "ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה". ועי' סוכה נא, ב.
[9] שבת לג, א. ועי' עין אי"ה שם, סי' רלב-רלד.
[10] עפ"י תוס' קידושין פב, א ד"ה הכל; רמ"א אה"ע כא, ה וביאור הגר"א שם ס"ק יט; ערוה"ש סעי' ח; יש"ש קידושין פ"ד אות כה, בהקדמה.
ועי' ריטב"א קידושין פב, א ד"ה הכל: "ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל – מותר לו... לדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש...". אמנם הוא מסייג, "שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו...", אולם מעיקר הדין גם הוא סבור שהדבר מותר לכולם, אם אכן זוהי המציאות. דבריו מובאים להלכה בפת"ש, ס"ק ג. ולעומת זאת, עי' ספר החינוך, מצוה קפח (מובא באוצה"פ ס"ק א וס"ק יט).
ועי' במאמרו של הרב יהודה הרצל הנקין (שו"ת בני בנים ח"ד מאמר ב, מתוך 'צהר', גיליון ו): "צריך לאמר שאף על פי שאין אדם רשאי להקל לעצמו בעניינים אלה אם לא שהוא חסיד גדול ויודע ששולט ביצרו, זהו ביחיד שאסור לו לפרוץ גדרות, אבל בדבר שנתפשט ודשו בו רבים שפיר יכולים הרבים לסמוך שמתוך רוב הרגלם לא יבואו לידי הרהור".
ועי' במאמריהם של הרב אביגדור הנמן והרב יגאל אריאל בספר 'צהר לנישואין (עמ' 279-290).
[11] קידושין פב, א: "הכול לשם שמים". ועי' רמ"א שם; ב"ש ס"ק יא.
[12] התנהגויות של חיזור: נראה שזוהי המשמעות של מה שנאמר בשו"ע, אה"ע כא, א: "ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחת מהעריות". ועי' רמב"ם בפיה"מ, סנהדרין ז, ד.
דיבורים הנתפסים כחיזור נלמדים מאיסור שאילת שלום. עי' לעיל, סעי' א, ובמקורות.
הרב ירחמיאל דוד פריד, בס' 'מעדני שלמה', עמ' של-שלא, מביא את שיחתו של הגרש"ז אויערבך זצ"ל בענין זה: "כתב בשו"ע... 'אין שואלים בשלום אישה כלל'... ואמר מרן [הגרש"ז אויערבך זצ"ל], שסברא פשוטה היא ד'אין שואלים', אין הכוונה לאסור שאלה בעלמא, אלא רק שאלה באופן שגורמת חיבה, וכן נוהגים היום כולם לשאול בעל בשלום אשתו, כי האופן ששואלים אינו מביא לידי חיבה".
על כך מוסיף הרב פריד, בהע' יט: "וכ"כ ערוה"ש... שאין האיסור, רק בשאלת שלום שיש בזה קירוב הדעת ואהבה. אבל לומר לה 'צפרא טבא' וכדומה, נראה דאין איסור... וכן שמעתי בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל דבזמננו מותר לומר 'שלום' או 'מה שלומך', דאין שום כוונה למה שאומרים, וכעין שאומרים למוכר במכולת 'תודה' אף שהוא זה שצריך לומר 'תודה'. אמנם בחוט [ה]שני... אסר משום דאמירת שלום המופנה במיוחד אליה, מאן לימא לן דאין בזה קירוב הדעת? וכ"כ לאסור אמירת 'בוקר טוב' או 'שבת שלום'...".
המקור לרגישות הנדרשת כלפי הדרך בה ההתנהגות נתפסת בעיני אחרים הוא באבות דר' נתן, נוסחה א פרק ב.
[13] ככלל, אין איסור לאיש ואישה לקיים שיחה ביניהם. יש איסור רק בשיחה שהיא "דברי ניאופים" (מסכת דרך ארץ, פרק עריות, הלכה יג), "בענייני הביאה" (רמב"ם בפיה"מ לאבות א, ה) או "דרך תאווה" (ערוה"ש אה"ע כא, א). ועי' יש"ש קידושין פ"ד אות כה, בהקדמה.
עם זאת, ניתן ללמוד מדברי המשנה במסכת אבות שמן הראוי למעט בשיחה. עי' עירובין נג, ב ורשב"ץ לאבות שם, שחשוב למעט אפילו מילה אחת (וכך נהג הרב קוק זצ"ל, עי' בחוברת 'לשלושה באלול'). אולם זוהי מידת חסידות ולא הלכה. ועי' נדרים כ, א.
ועי' בהרחבה בשו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ט אות ד-ה.
[14] שבת שם. ועי' עין אי"ה שם, סי' רלה.
[15] שו"ע אה"ע כא, ה והגהת הרמ"א; ערוה"ש סעי' ט. ועי' ב"ש ס"ק ט.
[16] שו"ע או"ח עה, א; משנ"ב שם ס"ק ז.
[17] הצעת חוק ברוח זו הוגשה לאחרונה ע"י חבר הכנסת דוד אזולאי. אולם עדיף שתוצע דווקא על ידי אחד מארגוני הנשים בשיתוף חברי כנסת מסיעות שונות, גם אלה שאינן דתיות.
[18] שו"ת עטרת פז (ח"א, כרך ג – אה"ע, סי' ו). והוסיף שעליו להתפלל לסייעתא דשמיא.
[19] ב"ב נז, ב: "לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה".
ועי' שו"ת הרב הראשי תשמ"ח-תשמ"ט, סי' קעט, שם מעודד הגר"מ אליהו להסיר את המשקפיים כדי שלא להיכשל במראות אסורים.
[20] שו"ע אה"ע כא, א: "ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה...".
[21] שו"ע, יו"ד סי' קנז סעי' א.
ועי' רמב"ם בפיה"מ, קידושין פב, א: "מה שאמר, 'כל שאומנותו בין הנשים לא יתייחד עם הנשים' – רוצה לומר, שאינו מותר זה בשביל פרנסתו בשום פנים".
[22] במסכת פסחים, כה, ב, נאמר שבהנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו, אם אין לו ברירה אחרת (אלא בטורח גדול – תוס') ואינו מתכוון ליהנות – הדבר מותר.
החפץ חיים (הל' לשון הרע כלל ו, באר מים חיים ס"ק יד) כותב שבנוגע לענייני צניעות, מכיוון שהדבר גורם בפועל להרהורים, הדבר אסור. ובשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' קמב) הסיק מכאן שעצימת העיניים במקרה כזה היא חובה גמורה ולא מידת חסידות.
לעומת זאת כתב בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סי' נו) שמותר לגבר לעבוד במקום בו ישנן נשים שאינן לבושות בצניעות כל זמן שבפועל אין הדבר גורם לו להרהורים, אך מתלבט במצבים שונים של ספק. אולם אם יודע בוודאות שיבוא להרהר כתוצאה מכך – משמע מדבריו שאסור. גם הגר"מ אליהו זצ"ל הלך בכיוון זה, והתיר ללמד בכיתה בה יושבת תלמידה שאינה לבושה בצניעות, כל זמן שזה לא מושך את תשומת לבו של המורה ומפריע לו. עי' שו"ת הרב הראשי תשמ"ח-תשמ"ט, סי' ל.
ועי' במאמרו של הרב אברהם וסרמן, "הלכות צניעות במקום העבודה", בספר 'רעך כמוך', עמ' 206 ואילך, ובמאמרו של הרב איתיאל אריאל, "חייל מילואים שביחידתו הוצבה חיילת", בתוך 'צהר' יז.
[23] עי' שו"ת באהלה של תורה ח"ה סי' ט אות ז.
[24] הל' איסורי ביאה פכ"ב ה"כ-הכ"א. ועי' פכ"א הכ"ה-הכ"ו.
[25] ועי' תענית כג, ב, על אשתו של אבא חלקיה שהיתה יוצאת לקראתו כשהיא מקושטת, כדי שלא יתן עיניו באחרת.
[26] וכ"כ הריטב"א קידושין פב, א ד"ה הכל.
[27] שו"ע אה"ע כא, א: "ואסור... להביט ביופיה". ועי' ב"ש, ס"ק ב, שהביא מחלוקת אם באישה נשואה זהו איסור תורה או דרבנן. ועי' אוצה"פ, אות ז, המביא את הדעות השונות.
ועי' משנ"ב סי' עה ס"ק ז: "וראייה בעלמא לפי תומו בלא נהנה – שרי, אם לא מצד המוסר...". ובשו"ת תורה לשמה (סי' שצד) הוסיף שאף אם מוצא את עצמו נהנה מן המראה, הרי זו "הנאה הבאה לאדם בעל כורחו", ומותר.
ועי' שו"ת אגרות משה, או"ח ח"א סי' מ, שמחמיר בשאלה זו, וכתב: "וכן כשבאה אישה לשאול להרב שאלה בעניני איסור והיתר מחוייב להשתדל שלא להביט בפניה כדי שלא יבוא ליהנות ח"ו מהראייה. וכן בכל מקום שפוגע בנשים".
עוד כתב בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ה סי' יב: "שאלת אם מותר להניח לאישה להגיד שיעור, בבית כנסת או בית מדרש שלא בשעת התפילה. כגון שבליל שבת נהוג שאיזה בעל הבית נותן שיעור בבית המדרש בפרשת השבוע ובאים לשמוע אנשים ונשים, אם מותרת אישה ליתן השיעור. ונראה שעצם מה שיושבים השומעים בתערובות הוא חיסרון גדול, אבל לא אכנס לדון בנידון זה למעשה. ועצם הגדת השיעור על ידי אישה מותר, אם הוא באקראי בלבד. וצריך להזהירה שתשב בדווקא בעת אמירת השיעור, שיהיה באופן צנוע יותר. כמו כן יש לעשות זאת בבית פרטי דווקא, ולא בבית כנסת או בית מדרש".
ועי' במה שכתב הרה"ג דוב ליאור בו"ת דבר חברון או"ח סי' סט: "האם מותר וראוי לבת ישראל צנועה וירא"ש להופיע על הבמה ולקרוא קטעים בפני גברים ללא שירה ו/או ריקוד? מצד הדין הפשוט אין בזה איסור שזה קרוב לדבר המקובל בחברה, שאשה מדברת עם גברים (הע': עי' משנ"ב עה סק"ז שאסור רק דרך הסתכלות ולא דרך ראייה בעלמא), אלא היות שמתוך מכתבך הבינותי שאין את מחפשת היתרים לכן נראה לענ"ד שמן הראוי שבת שיש בה צניעות וירא"ש אמיתי תימנע מלהופיע בפני גברים. ההסבר לכך הוא שאין זה דומה ממש לדיבורים רגילים, כי בת שעומדת על הבמה וקוראת, ממקדת את ההסתכלות עליה וזה יכול אולי להביא להרהורים אצל אנשים מסויימים".
ובפסקי תשובות סי' עה אות יב: "דיבור שעלול להיות בו נעימה כגון נאום לרבים וכן בשאר כל מיני אופני דיבור שלא בדרך הרגיל, אשר עלולים למשוך אוזן השומע לנעימות והנאה, אסור לאנשים לשמוע וכדין זמר...".
ושם, הע' 128: "שבט הלוי ג' יד... דבר יהושע ב' עה, עי' בדבריהם שלצורך אפשר להקל, וכן בשו"ת להורות נתן ח"א סי' ס' מצדד להתיר – כל שאין לו קרוב הדעת עם הנואמת – לדבר באופן פשוט".
ובס' 'מעדני שלמה', עמ' שלב, בשם הגרש"ז אויערבך, בתוך דיון על שמיעת הרצאה מאישה: "והוסיף מרן ואמר, דגם מצד הגברים המשתתפים אין איסור במה שמסתכלים עליה, כיון שאינן באים לראות אותה, אלא לשמוע את החומר ולקבל ידיעות, והם יותר מתבוננים במידע".
ועי' שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ט אות ה.
[28] עי' שו"ת משפטי עוזיאל ח"ד, חו"מ סי' ו: "הסברא נותנת לומר דכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צווחה. ואפילו היותר פרוצים בעריות, לא יהרהרו באיסור בשעה שעוסקים ברצינות במסחרם. ולא אמרו רבותינו אל תרבה שיחה עם האישה (אבות א, ה) אלא בשיחה בטלה שלא לצורך, ושיחה כזאת היא הגוררת עוון, אבל לא שיחה של ויכוח בענינים חשובים וציבוריים". ועי' שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ט אות ד.
לעומת זאת, עי' בדברי הרב קוק זצ"ל, מאמרי הראי"ה עמ' 189, שכתב: "ודאי שנגד הדין היא כל התחדשות של הנהגה ציבורית המביאה בהכרח לידי התערבות המינים בהמון, בקבוצה ובמסיבה אחת, במהלך החיים התדיריים".
אולם גם לדעת הרב עוזיאל אין להתיר ישיבה משותפת של גברים ונשים שאינם שומרים על גבולות ראויים.
ועי' שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ב סי' קט, שנוטה לחומרא, אך לא אסר בפירוש.
[29] עי' שו"ת הרב הראשי תשמ"ח-תשמ"ט, סי' ה, קכו, קסו; שם תש"ן-תשנ"ג, סי' עב, קל.
[30] עי' שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תפא: "שלא ישבו על שולחן אחד לעשות מלאכת הריקום אנשים ונשים... אלא שהאנשים לעצמם והנשים לעצמם". אם כי ניתן לחלק בין ישיבה לשם דיון רציני, לבין עבודה חדגונית המזמינה דיבורים תפלים.
[31] עי' מכתב הרב אלימלך בר שאול זצ"ל, קדושים תהיו עמ' 245; 'את צנועים חכמה' ח"ב עמ' שב-שה; מאמר הרב אברהם וסרמן "הושטת יד לאשה", בספר 'רעך כמוך', עמ' 197 ואילך.
ויש אוסרים לחלוטין: עי' שו"ת הרב הראשי תשמ"ח-תשמ"ט, סי' מח.
על כך כתב הרב יעקב אריאל: "ההוכחה מכך שהיו מטמאים את הכוהן בנידה – אינה ראיה, כי ייתכן שמדובר בנגיעת משכב ומושב של נידה, שהם אב הטומאה מה"ת, ולא באישה עצמה. הטענה שנשתנו הטבעים היא גם הפוכה. גם בעבר היו נשים משכילות. אולם בימינו המתירנות אוכלת כל חלקה טובה. קלות הדעת שבה מתייחסות הבריות למערכת היחסים הבין-מינית היא בלתי נסבלת. ולכן היא הנותנת. אדרבה, חייבים לגדור גדרים מחמירים יותר. לכן טוב שהצבור ידע שדתיים לא מושיטים יד לשלום בין המינים. כי מי שיקל בהושטת יד יתיר גם את הנוהג המקובל להתחבק ולהתנשק, גם כאן יש הלבנת פנים... מנסיוני אני יכול להעיד. בדרך כלל כשאשה מושיטה יד אני עונה לה בחיוך שאני מתנצל אך יש לי כבר אישה אחת בבית. היא מחייכת חזרה ומורידה את ידה. היא לא נפגעת כהוא זה. ההנחה הגורפת שכאילו יש כאן הלבנת פנים אינה נכונה. תלוי בצורה שבה אדם נוהג. ימחלו לי המפרסמים פסקים גורפים שמותר להושיט יד לאישה. גם אם במקרה מסוים מישהו התיר, העושים כן מלבינים פנים לרבים אחרים. ח"כ ציפי חוטובלי קידשה שם שמים בהימנעותה מהושטת יד. אך המפרסמים הלכה אחרת מלבינים את פניה ופני רבים אחרים ברבים שכאילו כולם טעו בהלכה. היכן כבוד הבריות שלה ושל כולנו?".
[32] ועי' מידות ראי"ה, עמ' קמז, ערך 'צניעות': "מידת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחמרי. מידת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדיבורים הנוחים, היה ראוי להיות שווה בין המינים; אבל מפני יקרת ערך הצניעות, נדחית מידת דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אשה. הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים, כי אם מפני התכלית הכללי היפה".
[33] עי' שו"ת הרב הראשי תש"ן-תשנ"ג סי' עא, עט.
[34] עי' רמב"ם, הל' יו"ט פ"ו הכ"א; שו"ת משפטי עוזיאל שם. ועי' בהרחבה בספר 'את צנועים חכמה' (מאת הרב שמואל הבר, ח"ב מאמר כב).
[35] תודתנו נתונה לגב' דבי גרוס, ממרכז 'תהל', שהפנתה את תשומת הלב לעובדה פסיכולוגית זו ולהמלצות הנובעות ממנה.
[36] עי' במאמרו של הגר"ש גורן זצ"ל ('תחומין' כו, עמ' 241) על ישיבה מעורבת של משפחות בחתונות. ועי' שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ט אות ד.
ועי' ת"י שמות יב, מז, שם נכתב (בתרגום לעברית) בענין קרבן הפסח: "כל העדה של ישׂראל מִתערבים זה עִם זה מִשׁפחה עִם מִשׁפחה אחרת לעשׂות אותו". ועי' רמב"ם, הל' קרבן פסח פ"ב ה"ד. ועל כך עי' שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' מא.
[37] בשעת הדחק, עי' שו"ת באהלה של תורה שם.
[11] מסמך זה נכתב על ידי ועדה שהוקמה ביוזמתו של הרב שמואל אליהו, וחבריה, מלבדו, היו: הרב אליהו בלומנצווייג, הרב יהושע שפירא והרב עזריאל אריאל, תוך התייעצות מקצועית עם הפסיכולוגיות דבי גרוס ומרים שפירא ועם עו"ס חדווה אריאל.