שני רווקים מאמצים ילד ברשות המדינה. הייתכן?

בפני בג"ץ הוגשה תביעה שלפיה אם שני רווקים מחליטים לאמץ ילד – שניהם ירשמו כאבותיו.
מה פסק בג"ץ בתביעה הזאת? אפשר היה לנחש מראש. כשרווקים מהסוג הזה מגישים תביעה – בג"ץ תמיד נענה להם.

הבעיה היא שבג"ץ לא עסק בשאלה הנכונה. השאלה היא לא האם לרשום כהורה אחד מהם או את שניהם. שניהם אינם הורים. השאלה שצריכה להישאל היא למה שני רווקים, שכל אחד מהם יכול וצריך לשאת אשה ולהוליד בנים, שאין להם שום בעיה בריאותית שמונעת מהם להוליד – יקבלו ילד לאימוץ. 
זוהי השאלה.

ילד יתום שזקוק לאימוץ, זקוק לבית נורמלי כדי לגדול בו. האנשים שיגדלו אותו לא יהיו הוריו, אבל הם יהיו מְאמציו. בביתם הוא ירגיש נוח. למה להכניס אותו לדירת רווקים שהוקמה ע"י אנשים שלא רוצים להתחתן? שרוצים לבנות בית על בסיס תשוקות, תאוות ויצרים? 
אנשים שמלכתחילה בחרו שלא להתחתן ולא להקים משפחה, רק משום שהם לא נמשכים לכך, למה שהם יגדלו אותו? למה שלא יתנו אותו למשפחה?

כבר שנים במדינת ישראל מוסרים ילדים יתומים לאימוץ למשפחות שאינן יכולות להוליד. נכון, במקום מסוים יש כאן שקר. אבל זה לא ממש שקר כי הילד יודע שהם אינם הוריו אלא מְאמציו, והם יודעים שהוא אינו בנם. אבל מלבד הידיעה הזאת שמונחת במקום מסוים בפינת המוח, המשפחה מרגישה שלמה, והילד גדל באווירה בריאה. אבל כל זה אינו בא אלא בדיעבד. לכתחילה ראוי שכל אדם יוליד בנים, וכל בן יגדל אצל הוריו. אימוץ הוא אלטרנטיבה אחרונה שמשתמשים בה רק במקרה שבו הולדה אינה אפשרית.

והנה באים שני אנשים שמסוגלים להוליד בנים ולגדל את בניהם, ובמקום זה הם מבקשים לאמץ. למה? משום שבסולם העדיפויות שלהם הליכה אחרי התאווה, אחרי הרומנטיקה ואחרי המשיכה המינית, נמצאת במקום גבוה יותר מאשר הולדת ילדים והקמת שושלת לתפארת. (גם כשהם רוצים לאמץ את הילד זה לא לצורך הקמת שושלת נצחית, אלא לצורך הנאה מהחיים בדור הזה), ובית המשפט נעתר לסדר העדיפויות המעוות הזה.

למה בית המשפט נעתר לסדר עדיפויות כה מעוות? משום שהעִוות הוא לא נחלתם הבלעדית של הרווקים הנ"ל וההולכים בדרכם. היום העִוות הזה הוא נחלתה של חלק גדול מהחברה שאנו חיים בתוכה. נוצרה חברה שחיה על הרומנטיקה. נוצרה כאן תרבות שמעודדת התמכרות ליצרים. לכן המשפחה היציבה כבר אינה ערך. אנשים מוכנים למכור אותה בעבור מנה מסם התאווה והרומנטיקה. אנשים אינם נאמנים לנשיהם, נשים אינן נאמנות לבעליהן, משפחות מתפרקות על ימין ועל שמאל. אכל ושתה כי מחר נמות. כי בחברה שבה אנשים עסוקים כל העת במרדף אחרי האושר המדומה (והרגעי) שלא יושג לעולם, כי זו הנורמה החברתית, כבר אין ערכים ואין משפחה.