מחבר: הרב איתי אליצור
השבת במקור ראשון שמתי נפשי בכפי והעזתי לכתוב משהו בעד החרדים התומכים בחברה נפרדת. מצאתי כאן כמה התקפות עלי מטעמן של כמה מתקיפות. לא אוכל לענות לכולן, התחלתי לענות ופתאום גליתי שעברתי את ה1000 מלים. אכתוב כאן מה שאספיק, הסליחה עם מי שלא הספקתי לענות לו:
שלום לכל המתקיפות. האמת היא שלא הופתעתי מעצם העובדה שהותקפתי. אני יודע שהדעה שהבעתי כאן לא כ"כ מקובלת, (דוקא משום כך היה לי חשוב להביע אותה, להראות שיש עוד כמה שיקולים בנידון, שכדאי להקשיב גם להם) ציפיתי שיסבירו לי איפה טעיתי. אבל לא ציפיתי לעוצמה. חלק מהמגיבות כאן לא הסתפקו בלהסביר למה הן חולקות עלי, אלא דרשו ממני להתנצל על עצם העובדה שאני מעז להחזיק בדעה שונה משלהן, ועוד לכתוב עליה מאמר.
אני לא מגזים. בדקתי שוב ושוב. זה בדיוק מה שהן דורשות. שאני אתנצל על עצם העובדה שאני מעז לחשוב כפי שאני חושב.
אז אם חשבנו עד היום שהבסיס לדיון מכובד הוא ששני הצדדים מכירים זה בזכותו של זה להחזיק בדעתו ולהביעה, זה כבר לא קיים. (רק אני פראייר, עדיין חושב משום מה שמותר לפמיניסטיות להיות פמיניסטיות. למה אני ממשיך לשמור על כללי המשחק כשהצד השני לא עושה זאת? אינני יודע).
ובעצם, מה כתבתי במאמר? יצאתי להגנתו של הצד המותקף, שנאבק על אמונתו. אודה, אני לא חרדי. אמנם, את ילדי אני שולח לחינוך נפרד, אבל החברה שאני חי בה היא חברה מעורבת במדה זו או אחרת. עם זאת, חורה לי שכאשר הציבור החרדי רוצה לחיות לפי אמונתו, לא מאפשרים לו, ויוצאים נגדו בטענות לא ענייניות, כולל הפצת סטיגמות כגון: אידיוט, מפגר, סוטה, וכו', ולא מקשיבים כלל לטענותיו. אילו היינו יכולים להסכים שמותר לכל אחד להחזיק בדעתו בנושא המדובר, או לפחות לבחון ברצינות האם לחברה המעורבת אין מחיר (שימו לב: לא להחליט אם לשלם את המחיר, אלא רק להצביע על העובדה שיש מחיר), או לפחות שמותר להציע לבדוק את הדברים או לבחון אותם באובייקטיביות. אילו היינו יכולים להסכים על כך, אין לי דרישות מעבר לכך. למעשה, כל מה שכתבתי במאמר הוא רק שמותר לחרדי להביע את דעתו.
אבל כמו שאני מתרשם. גם על עצם רשותו של אדם להחזיק בדעה כזאת אין סיכוי שנסכים. חבל. אם כך, למה להמשיך בדיון?
לא יודע, אבל אמשיך עם אשר על לבי. בהחנה שאתן לא קוראות.
ומסתבר שגם את מה שכתבתי רובכן לא קראתן. אחת המגיבות כאן כתבה שמעצבן אותה ש"הכי מעצבן שמגבים שטויות שכאלה בשם הדת אמונה ערכי משפחה ועוד דברים גדולים שכנראה אותו איתי לא באמת יודע מה זה". זאת אומרת: מילא אם הוא היה חושב כך סתם. אבל אם הוא מעז לחשוב כך ועוד בשם הדת, זה זה בכלל מעצבן. הבנתן?
ובכן: אילו רציתי לדבר בשם הדת הייתי עושה לעצמי עבודה קלה מאד. למעשה, רוב המקורות ההלכתיים תומכים בהפרדה מלאה של החיים הציבוריים. בדורות האחרונים נכתבו גם כמה פסקים שונים אבל תמיד הם פותחים ב"אמנם רוב המקורות לא כך, אבל...", דרך המלך ההלכתית מדברת על הפרדה גמורה. לא חשוב. הנקודה היא שאני לא דיברתי בשם הדת והאמונה. אני בכלל לא הבאתי ולו שיקול הלכתי, דתי או אמוני אחד. אבל מה זה משנה מה כתבתי?
אבל גם מי שקראה את כל דברי מהאות הראשונה עד האות האחרונה, אני לא בטוח שבאמת הקשיבה למה שהיא קראה. (אני לא מתייחס כאן לכל המגיבות, חלקן בודאי קראו). היא ראתה את השטן שמעז להביע את דעתו, וזהו, היא כבר החליטה מה כתוב ותקפה אותו על עצם הבעת הדעה.
וכמובן: עצם העובדה שאני מביע את דעתי היא ראיה לכך שאין לי מושג על מה אני מדבר. (אם זה לא היה מצחיק, זה היה עצוב).
שימו לב שעד כאן לא כתבתי ולו מלה אחת לגופו של עניין. רק הגנתי על עצם זכותי לעמוד ולהשמיע את קולי ואת דעתי. (ולמעשה, זה גם מה שעשיתי במאמר).
וכבר הארכתי מאד, כך שלא אאריך עוד לגופו של עניין. אוסיף רק כמה הערות קטנות שעלו בי למקרא דבריכן.
א. נניח שבא אליך סוכן מכירות שמציע לך מעבד מזון מדגם חדש מאד, שעושה את כל העבודה. הוא קולף את הירקות, מוציא את הבשר מהשקית, מערבב, מתבל ומבשל, ומוציא אוכל יותר טעים מהאוכל שסבתא שלך היתה מבשלת בימיה הטובים. יש רק בעיה אחת: שתי חברות שלך שכבר קנו את המעבד מספרות שלעכברים, הג'וקים והנמלים יש נטיה להימשך אל המעבד הזה. מאז שהמעבד במטבח העכברים חוצבים להם חורים דרך הקירות ונוהרים בהמוניהם אל המטבח. אני מניח שבמקרה כזה היית מבהירה לסוכן הנחמד שהמעבד הזה לא יכנס אליך הביתה. לא היה מועיל לו שהוא היה מסביר לך שהמעבד לא אשם בכך שהעכברים נכנסים, ושבטענות תבואי אל העכברים ולא אל המעבד. גם לא היית שועה לטענותיו שעליך להתנצל בפני המעבד על שפגעת בכבודו. גם לא היה מועיל לסוכן שהוא היה מסביר לך שאת נשארת מאחור בעוד הכל מתקדמים. היית מסבירה לו בלי נימוס שהשאלה מי אשם איננה רלוונטית. רלוונטית השאלה הכללית האם יותר טוב עם המעבד או בלעדיו. אילו היה הסוכן מנסה להסביר לך שהמעבד לא אמור להיות אחראי על העכברים אלא רק על הכנת האוכל, והעכברים אינם אלא תוצאה עקיפה, היית מן הסתם מלוה אותו בנימוס אל מחוץ לבית תוך הסבר מנומק שזה בכלל לא חשוב מה תוצאה ישירה ומה תוצאה עקיפה. חשוב רק שעם המעבד המצב יותר גרוע מאשר בלי המעבד.
אני מקוה שהנמשל מובן: לפני שהיתה חברה מעורבת, ולפני ששילבו נשים בתפקידים ציבוריים, היו הרבה פחות בעיות משפחתיות. שיעור הגירושין היה רחוק משיעורו היום, וכן לגבי הטרדות וכו'. מעולם לא טענתי שהנשים אשמות. כתבתי כמעט בפירוש הפוך. אבל זה לא משנה מי אשם. השאלה היא האם בסופו של דבר יותר טוב עם המהפכה או בלעדיה. יתכן שהתשובה היא שיותר טוב עם המהפכה, אבל למהפכה יש מחיר, יתכן, אז תגידו שיש מחיר אבל שוה לשלם אותו. לא צריך לסתום את פיו של מי שמציג את המחיר.
למה אני מזכיר זאת? משום שנדרשתי ע"י אחת המגיבות להתנצל בפני ציבור הנשים בטענה: "לו היה מדובר בציבור של עולים/מזרחיים/רוסים/כל ציבור אחר היית נדרש להתנצלות. אני תובעת כאן את עלבונן של הנשים.”. הטענה הזאת היתה רלוונטית אילו הייתי מאשים את ציבור הנשים. כיון שכתבתי בפירוש שאני לא מאשים אותן, אלא חושב רק בצורה של רווח מול הפסד, אינני חושב שעלי להתנצל. אבל רק אעיר שגם הנחת היסוד לא מקובלת עלי. נניח שהייתי מוכיח חד משמעית שציבור של עולים/מזרחיים/רוסים/כל ציבור אחר נופל מציבור רגיל בתחום מסויים. האם היה עלי להתעלם מהאמת ולגנוז את ראיותי ואת העובדות רק משום שמישהו עלול להעלב?
ב. לגופו של עניין. הנזקים של החברה המעורבת גדולים. לא הוכח שיש תועלת. האם הוכח שממשלה שיושבות בה נשים מקבלת החלטות טובות יותר מממשלה שיש בה גברים בלבד? לא הוכח וגם לא יוכח. לא כך ולא ההפך. מסיבה מאד פשוטה: כל מי שיעז לחקור את הנושא, יודע היטב שאם הוא יגיע למסקנה שממשלה עם נשים תהיה טובה יותר הוא יהיה מורם מעם, ולעמת זאת אם הוא יגיע למסקנה הפוכה, גם אם יציג ראיות שאי אפשר לדחותן מחקרו יגנז והוא יוקע אל עמוד הקלון. (כזכור: הוא יאלץ להתנצל על עצם העובדה שהוא העז לבדוק). האם אפשר לקיים מחקר אובייקטיבי בתנאים כאלה?
עד כאן, עדין לא אמרתי מלה אחת על עצם הטענה שאמורה להיות נידונה כאן, האם באמת החברה המעורבת מעלה את מספר הפגיעות המיניות. יש לי מה לומר גם על טענותיכן בעניין, ואולי בזה הייתי צריך לפתוח. אבל נראה לי שכבר מזמן אף אחד לא קורא אותי. אז צר לי שאני לא מספיק לענות לכולם. כתבתי מה שהספקתי, והסליחה עם מי שלא הספקתי להתייחס לדבריו.
מירי, האמת היא שאליך הייתי צריך להתייחס ברצינות יותר מכולם, כי את דנה איתי לגופן של טענות. הבעיה היא שאני קצת עייף מהויכוח שניהלתי עם כמה אחרות כאן על עצם זכותי להשמיע את דעתי.
לענות לך עכשו כשאני עייף וקצר בזמן, זה באמת לא מה שמגיע לך. לא יודע איך זה שנגררתי להקדיש את כל הזמן למי שנאבק עמי על עצם זכותי לדבר, את הזמן הזה הייתי צריך להקדיש לאלה שדנים אתי לגופן של טענות. במחשבה שניה אני כן יודע. באמת זה הנושא. סתימת הפיות והטרור שמופעל כאן כלפי כל מי שמעז לחשוב אחרת הוא הנושא העקרי והחשוב כאן. אולי יותר מהדיון לגופו של עניין.
אבל אני לא יכול שלא לענות לך בכלל, אכתוב בקצור, תוך ציון העובדה שמגיעה לך התייחסות יותר מפורטת, ובע"ה עוד אגיע אליה.
אני בהחלט מסכים אתך שהגורמים שציינת, המתירנות, התרבות המרבה מין, הסרטים, הספרים, ערכי החברה המערבית, וכו', כל אלה אשמים בקלקולי החברה, ולאו דווקא הפמיניזם. אין ספק שאת צודקת. ובכל זאת, יורשה לי לשאול האמנם מקרה הוא שכל אלה הופיעו בד בבד עם הפמיניזם? האין זו שהתרבות המקדשת את הפרט והנאותיו עד כדי האלהה, היא זו שהובילה את כל התופעות האלה (כולל הפמיניזם) כחבילה אחת? וגם אם כן, כיצד נרחיק את החברה מכל התרבות הזאת, אם לא ע"י הרחקה מרובים בין המינים השונים?
לעניין העליה בהטרדות. יש להניח שהמצב בצה"ל היום יותר טוב מאשר לפני 40 שנה. אבל המצב בחברה היום הרבה יותר גרוע מאשר לפני 200 שנה.
גברים רבים המחנכים נשים? אני בהחלט מסכים אתך שכדאי ככל האפשר להמנע מכך.
הטענה שהנתונים בחברה החרדים לא שונים מחברות אחרות. את מוכנה לומר לי על מה את מתבססת? יש לך מספרים?
כמה נשים מוטרדות ולא מדווחות אי אפשר לדעת. יש הערכות שונות, וכולן מבוססות על השקפת עולמו של המעריך. יש נתון אחד שהמעריכים לא לוקחים בחשבון. אפשר לשאול רב חרדי גדול כמה דווחים הוא מקבל. אני מניח שחרדיות שפונות לרב הן אחוז יותר גדול מהמוטרדות מאשר חילוניות שפונות למשטרה. משתי סבות: א. חילונית לא מוטרדת מבעיות הלכתיות שאולי נוצרו. ב. (וזה העיקר) כאשר האלטרנטיבה היחידה הקיימת היא לפנות למשטרה ולרשויות הרווחה הקיימות, הקרבן יודעת שאם תתלונן היא עלולה לקרוא על כך למחרת בבקר בעיתון. (בטשטוש השם ופרטים מזהים... באמת תודה). כאשר אלה התנאים ואלה הסיכונים, היא צריכה להיות גם פראיירית וגם אידיוטית כדי להתלונן. רב חרדי יטפל בעניין בדיסקרטיות.
ובעניין טענתך האחרונה, ראי מה שעניתי למוריה.
כמדומני שאחד הנושאים שרמזת להם כמה פעמים לאורך ההתכתבות בינינו היא האשמת הקרבן. זה אחד הנושאים היותר מדוברים בקרב העוסקים בתחום. מקובל לדבר על כך שמאשימים את הקרבן, ושהחברה מחנכת את הקרבן כך שהיא עצמה תחוש רגשי אשמה על המעשה.
אינני יודע על מה מדובר, אבל אני מתרשם שגם אם התופעה אכן קיימת, היא מנופחת מאד ע"י החוקרים, משום שזה מקדם את האג'נדה הטוענת ש"כל הגברים תמיד אשמים בכל דבר ובסוף הם מאשימים את הנשים". ראיתי את זה בצורה ברורה מאד במאמר שהפנית אותי אליו (http://www.molsa.gov.il/.../401/30-3-4-BEN-MEIR-LEVAVY.Y.pdf) על אלימות מינית במגזר החרדי. החוקרות ראיינו שתי נפגעות שתלו את מה שקרה להן בחטאיהן ואף אמרו שהן צריכות ללמוד מכאן לתקן את מעשיהן להבא. הנה, אומרות החוקרות, ראיה שהן חשות אשמה. החוקרות רק שוכחות (או שהן לא יודעות) שמי שהתחנך בחברה החרדית יאמר את אותם דברים עצמם גם אם יפָּגע בתאונת דרכים, או יחליק במדרגות, או יחלה בסרטן. בכל המקרים האלה יאמר החרדי שעליו לפשפש במעשיו כדי לדעת מדוע באו עליו היסורים. אבל מה זה מעניין את החוקרות? הן צריכות להוכיח שהקרבנות חשות רגשי אשם. ואת זה הן עשו. מ. ש. ל.
אינני יודע על מה מבוססים המחקרים האומרים שהרבה קרבנות חשות רגשי אשמה. אבל לא אתפלא אם גם הם מבוססים על כל מיני אמירות כמו "אוף, למה הלכתי בלילה בסימטא ההיא?" או "חבל שלא נזהרתי מהאיש ההוא". למי שמתבונן בעין אובייקטיבית, ברור שמי שאומרת כך לא מאשימה את עצמה. היא פשוט מצטערת שלא נזהרה ושקרה מה שקרה. בדומה לכך, אפשר לומר שמי ששב לביתו ומצא שתכולתו נגנבה ואומר "חבל שלא התקנתי סורגים" חש רגשי אשמה על הגנבה. אבל ברור שאיש לא יכתוב מחקר על רגשי האשמה של קרבנות הגנבה. ברור לכל שאלה אינם רגשי אשמה, ודאי שלא רגשי אשמה המפחיתים את אשמתו של הגנב. הלא איש לא יבוא בטענות אל חברת רב-בריח אם היא תצא בפרסומת האומרת "שוב גנבו אצלך? אולי כבר תתקין רב-בריח". אבל מי שמזהיר בנות לא להכנס לסכנות, אומרים עליו שהוא מעודד את האנסים, ושהוא נוטל אשמה מהאנס ושם אותה על הנאנסת. למה אומרים כך? כי זה משרת את האג'נדה. ברור שהקרבן מצטערת על שלא נזהרה, מה חשבתם? שהיא לא תצטער? זה לא מעיד על רגשי אשמה.
אבל מה זה מעניין את החוקרת? היא תשאל את הנאנסת אם היא מצטערת שהלכה בלילה בסימטא ההיא (או ביקרה את הקרוב ההוא), הנאנסת תאמר שכן. החוקרת תכתוב ששוב הקרבן חש רגשי אשמה, תקבל פרס על מחקרה, ותלך לביתה ותזהיר את בתה שלא תלך בלילה בסימטאות חשוכות כי זה מסוכן.
וזה מזיק גם לטיפול. אם בחורה מסרבת להתלונן כי היא יודעת שהגשת תלונה משמעותה שמחר היא תקרא על הארוע בעיתונים, מה אומרים לה? אומרים לה: אין לך מה להתבייש, כי את לא אשמה. באמת? אתם באמת חושבים שהסיבה שבגללה היא לא רוצה שיכתבו עליה בעיתונים היא כי היא מרגישה אשמה? אם כך - אתם באמת לא מבינים כלום. היא לא רוצה שיכתבו עליה בעיתונים לא בגלל תחושות אשמה אלא מסבה אחרת: כי אף אחד לא רוצה שיכתבו עליו על דברים כאלה. כמו שאדם נורמלי לא רוצה שיכתבו בעיתונים מתי הוא עשה מה שעשה עם אשתו, אע"פ שברור שהוא לא מרגיש אשם. וכמו שאדם נורמלי ירגיש מאד נבוך אם יפרסמו בעיתון דו"ח המפרט מתי בדיוק הוא ביקר בשירותים ומה בדיוק הוא עשה שם, למרות שהוא ודאי לא מרגיש אשם. אבל כיון שהאקדמיה הכניסה לעצמה לראש שהנאנסת מתביישת בגלל שהיא מרגישה אשמה, היא לא מסוגלת להבין את הנאנסת ולטפל בה.
ובכלל, למה מפרסמים בעיתונים את פרטי מקרי האונס? את מי זה משרת? אני יודע בדיוק את מי זה לא משרת: את מי שרוצה למנוע את המקרה הבא. הלא ברור שככל שידברו על הנושא יותר ובצורה יותר מפורטת, האנס הפוטנציאלי יחוש שהנושא יותר שכיח ויותר נורמלי ויותר מוחשי. הוא יקבל תחושה ש"כולם עושים חיים ורק אני פראייר". מי יקרא את כל הכתבות האלה? קוראים ממין זכר שרוצים להנות. אז מי מפסיד מהפרסום אנחנו כבר יודעים. מי מרויח? העיתונאי שמעלה את הרייטינג על חשבון כבודה של הנערה, והארגונים שרוצים להראות שכל הגברים רשעים וכל הנשים מסכנות. כדי לקדם את אלה – מפרסמים פרסומים שיזיקו לכמה נערות.
כמובן שגם אנשים כמוני, שמתלוננים על כך שהאוירה הציבורית הרווחת במדינה מעודדת מיניות, ובכלל זה אלימות מינית, מואשמים מיד שהם מאשימים את הקרבן. ומה בסך הכל אמרתי? הצבעתי על כך שבאוירה כגון זו יש יותר פגיעות מיניות מאשר באוירה צנועה.
ובגלל כל המפורט כאן, אני כבר לא מתרגש מאמירות כמו "יש על כך מחקרים", "אתה לא מבין כלום, למדתי על כך באקדמיה" וכו'. יש הרבה מה ללמוד מהאקדמיה, אבל צריך להתיחס לדבריה תוך בקורת. יודעים שם לחקור, אבל גם יודעים שם שמחקר שתוצאותיו לא ישרתו את האג'נדה לא יתקבל. וזה נכון בתחומים רבים. (למשל: מי שיחקור ויגיע למסקנה שנטיה מינית היא דבר נשלט, לא יקבל תואר על מחקרו. וכן הלאה). לכן אני אומר: הניחו את הנתונים על השלחן ונראה על מה מדובר. בינתים, רוב אלה שדברתי אתם יודעים לצטט ש"יש הרבה מחקרים ודו"חות" אבל אף אחד לא יודע להפנות אותי אליהם. ק"ו שלא יודעים להפנות אותי אל מסד הנתונים שעל פיהם התקבלו המסקנות. אני מתרשם שגם אלה שעושים את עצמם כיודעים ואומרים ש"יש הרבה מחקרים" גם הם לא ראו את הנתונים.