תן להיות חופשי ומאושר

לפי התורה, נאמנות זוגית היא ערך יסוד המשורטט בקו אדום. לפי החוק, מותר לאדם נשוי לפעול כרצונו, וקיום קשרים גופניים עם אדם אחר הוא דבר לגיטימי: איך אפשר לעצור אהבה? | עם עליית "בג"צ הבוגדת" לכותרות, שבות ועולות סוגיות שונות, כמו נאמנות, חירות, אהבה ונישואין. ננסה לעשות סדר ולראות איך התורה, והחוק, רואים את מושג ה"חירות", ומה הקשר שלו לזוגיות. | ספוילר: מסקנת הכתבה היא שהתורה חכמה יותר. הרבה יותר.

החוק

חירות, פירושה – לפי התפיסה המשפטית העכשווית – החופש לעשות כל דבר שאני רוצה בו, ללא הגבלה, וכמובן – בלי לעבור על החוק שנועד למנוע פגיעה אחד בשני (עיינו, למשל, בהצרת החירות הצרפתית).

לחירות זו יש מגבלות: לדוגמא, אדם שהתחייב בחוזה לדבר מה (כמו: לספק מוצר, לתת שירות, וכדומה) – לא יכול להתנער מהתחייבותו רק בגלל שהוא בן חורין; שהרי, אם התחייבת – עליך לעמוד בזה, ואם לא, הרי שביצעת "עוולה", ויוכלו לתבוע אותך בבית משפט על כך.

ומה לגבי חוזה של נישואין?

אה. טוב, זה שונה. ובכן, החוק כיום קובע כי בהקשר להפרה של חוזה, "יחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה" (סעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין). המשפטנים מסבירים שחוזה שמבוסס על רגש ורצון חופשי של שני הצדדים, לא יכול להיחשב כמו חוזה רגיל: כי מי שמפר נישואין, ופונה לקשר עם אדם אחר, עשה זאת מרצונו החופשי: אותו רצון שיצר את הנישואין, נגמר, ופינה את מקומו לרצון חדש, אחר. "נכון שרציתי לחיות איתך", יסביר בן הזוג. "אבל עכשיו אני כבר לא רוצה...". בגלל שהקשר התחיל על ידי רצון, הוא גם מסתיים על ידי רצון, ודי בכך שהרצון החדש יופיע ויקטע את קשר הנישואין ואת המחויבות לצד השני. לא צריך גט בשביל זה. הגט משמש כאישור רשמי בלבד.

לפני שנדון בביקורת על הגישה הזו, צריך להעמיק בה מעט ולמצוא את המחשבה שעומדת מאחוריה: בית המשפט שואל בהתרגשות: איך אפשר לשפוט אדם לפי הרגשות שלו? אדם הוא חופשי להרגיש ולרצות, ואיך נוכל להכריח אותו להרגיש ולרצות משהו אחר? "רגשות אינם מצרך לסחור בהם" (הפרופסור נילי כהן). אפשר להבין את זה, לא?

לכן, בית המשפט לא רוצה להגדיר נישואין כהתחייבות, כי התחייבות שכזו מצמצמת את חירותו של הפרט. ואז, כשאין מסגרת מחייבת בין השניים, מצליחה מערכת המשפט והחוק להגיע ליעד שלה: "לרופף את הקשר הפנימי" (במילים שלהם!).

לפי זה, מגיעים למסקנה נוספת, שמופיעה אף היא בקרב תומכי השיטה הזו. בן זוג שמעוניין לחיות עם מישהו אחר, בעצם כבר לא נמצא בקשרי אהבה עם בן הזוג המקורי שלו. אין קשר נישואין להפר. הוא התפוגג, נמס, נעלם. זה באמת לא נעים, יש תחושה רעה של בגידה, אבל זה חוקי, זה מותר. זו זכותו של כל אחד.

אסכם במילותיו של השופט יהודה פרגו, בפסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בת"א, כבר לפני עשרות שנים: "משהחליט בן זוג נשוי... לנהל מערכת יחסים עם אחר... – זכותו לעשות כן ולא ניתן למנוע זאת ממנו. קשר הנישואין, אינו יוצר בעלות על גופו ורצונותיו של בן הזוג. יש לכבד את היותו אדם בן חורין...". פסק דין זה הגיע גם לבית המשפט העליון ואושרר שם פה אחד. יותר מזה, בית המשפט העליון אפילו אמר שלאסור בגידה, זה פשוט איום נורא על חירות הפרט.

תורת ישראל

גם לפי התורה, קשר הנישואין מתחיל ברצון הדדי, כמובן. רצה הוא, ורצתה היא – יינשאו. אלא שהדין הוא שונה: איש נשוי שקיים יחסים גופניים עם אחרת, או אישה נשואה שקיימה יחסים גופניים עם אחר – חשופים לתביעה בבית הדין, ומי שיימצא אשם – יחויב בגירושין מבלי לקבל שום זכות כלכלית, שמקבלים בגירושין רגילים. זה פשוט אסור.

מה קרה לחירות?

זו שאלה מצוינת. למען האמת, דווקא השיטה של התורה יוצרת חירות אמיתית יותר: כי כשכל אחד סוגר את הדלת בפני קשרי אהבה אחרים, הוא פונה אך ורק פנימה, כלפי בן הזוג שלו. בכך, מרוויחים דבר גדול: חירות לבנות את הקשר בין האיש לאישה בצורה אמיתית. אין רעשי רקע, אין "פזילות" ואין תחרות. נוצר קשר בלעדי בין האיש לבין האישה. הרצון יצר את זה.

הפירוש של הביטוי "מקודשת לי", הוא שהכלה אסורה על כל העולם, בגלל שהיא מיוחדת לו, לחתן (תוספות, קידושין ב ב, ד"ה "דאסר לה"; וראשונים ואחרונים רבים בעקבותיהם. לדין דומה ולהרחבה נוספת, אפשר לעיין בשו"ע אבן העזר, סימן לח סעיף לט, גר"א שם, ושו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן פה). כל ההוצאה של הקשרים האחרים מחוץ לתחום, היא רק בשביל לאפשר את הבניין הפנימי: החלטתם שאתם מתחתנים ורוצים בזה? מזל טוב! התורה פה כדי לסייע על ידי נתינת גבולות ברורים שאין לעבור אותם; זה מממש את הרצון האמיתי. זה נקרא להיות רציני. זה נקרא לאהוב, ולעבוד בשביל זה.

הסיוע הזה של התורה אינו נתון לבחירה. הוא טוטלי בגלל שהוא כל כך חשוב. לפי התורה, רק ההגבלה הזו מאפשרת את הקשר. רק כשהקשר הוא בלעדי, כשכל אחד שייך לשני בלבד, מתקיים קשר נישואין. תודה, אבל אנחנו לא מעוניינים בקשר רופף. אנחנו מעוניינים בקשר הדוק, יציב, אמיתי.

גירושין

כאשר הנישואין לא מצליחים, הפתרון האחרון הוא גירושין. אבל גם מפה יש לימוד גדול: המסר של הגירושין הוא שגם אם אחד מבני הזוג כבר לא מעוניין בקשר – הוא עוד לא חופשי לפצוח בקשר עם אחר! יש נישואין, וקשר, וחובה, כל עוד הנישואין לא התבטלו. לא די בהפסקת הרצון, כפי שקובע המשפט; יש מסגרת מחייבת שנבנית על גבי הרצון, לטובת מימוש הרצון.

בקיצור

כולנו מסכימים כי הנישואין הם מקום נפלא ומיוחד מאין כמותו. הוא נוצר על ידי שני אנשים שרוצים לחיות זה עם זה. החוק רוצה שחיים משותפים אלה לא יבואו על חשבון האוטונומיה האישית של כל אחד מבני הזוג; כדאי "לרופף את הקשר הפנימי"! למה להכריח אותם? אם אחד מהם כבר לא מעוניין בקשר – הקשר נעלם ואין שום חובה הדדית. ככה מרוויחים חירות. תורת ישראל, גם היא בעד החירות! בהחלט יש להעניק לאדם את הדבר הנפלא הזה, לפעול לפי רצונו. ואם שני האנשים רוצים לחיות זה עם זה, התורה תעזור להם על ידי הוצאה מחוץ לתחום את עצם האפשרות לפנות לקשרי אהבה מחוץ לנישואין (במקרה בו לא מצליחים, יש פתרון ושמו גירושין). על ידי הגבלה זו, מרוויחים דבר גדול יותר: החירות לבנות קשר אהבה אמיתי ויציב, כפי רצון בני הזוג עצמם. בעזרת השם.